8 במרץ 2022 – היום מציינים ברחבי העולם את יום הנשים הבין־לאומי. בישראל הוא קיבל את הכותרת "יום האישה".
השנה חשבתי שאין לי מה להגיד. זאת המגפה שעדיין נמצאת כאן והמלחמה המשתוללת באירופה.
אבל כנראה שבכל זאת יש לי עוד כמה מילים שחשוב שייכתבו. עבור הבת שלי, אבל ממש לא רק.
אנחנו נשים = בשבילנו כל יום הוא יום האישה.
בכמה השנים האחרונות כתבתי למתבגרת שלי מכתבים ביום הזה.
היו בהם מצב בריאותי, תקרת זכוכית, שיוויון זכויות והזדמנויות, חלומות ושאיפות וגם הגשמה שלהם.
היו בהם תקווה ובקשה לעתיד שלא נצטרך לציין בו יום מיוחד לנשים.
השנה זה לא בדיוק מכתב, זה יותר לחגוג את מי שהיא ומי שהיא גדלה להיות.
זה כדי לתת לה דלק ואנרגיה להמשיך בדרך שלה. כדי שתדע שאבא שלה ואני איתה, לידה, מאחוריה. כל הזמן.
צעירת הבית אוטוטו בת 17 ומסמנת לה דרך משלה. היא לומדת, עובדת, מתנדבת, מצלמת, מסריטה, מציירת, מעצבת, אופה, מבשלת, בונה, מרכיבה, מנגרת, מתקנת, מתקינה ומטיילת. עושה מה שהיא אוהבת ונחושה עוד יותר אם אומרים לה שהיא לא יכולה או לא מסוגלת.
היא מלאת מוטיבציה וכבר יש לה יעדים לעתיד. היא לא קוראת להם חלומות. חלק יישארו, חלק ישתנו, על חלק היא תלחם ועל חלק היא תוותר.
אני עומדת ומסתכלת מהצד (ואם היא מאפשרת לפעמים גם משתתפת) מלאת גאווה והתפעלות על האישה הצעירה והאמיצה הזו שגדלה לה אצלי בבית.
יום האישה שמח לאהובתי ולכולנו, שנעשה מה שאנחנו רוצות, מה שאנחנו אוהבות, מה שאנחנו יודעות שאנחנו מסוגלות.
ושלאף אחד לא יהיה ספק. גם לא לנו.
*את התמונה פרסמתי בסטורי באינסטגרם כשהגענו בדצמבר 2021 לדיסניוורלד בפריז. היא נראתה לי מתאימה בול בפוני לפוסט הזה.
