געגועים לתלמידים, למערכי שיעור מעניינים ואקטואליים, והקשר למצוות העליה לרגל באסלאם

רגע… למה יש לי תמונה של הכַּעְבָּה בפיד בפייסבוק?
כי התמונה והכותרת, תפסו את עיני ותשומת לבי כשישבתי וקראתי את כותרות החדשות עם הקפה של הבוקר:
"סעודיה מבטלת את החג' למיליוני מוסלמים בעולם
מכה סמלית וכלכלית לממלכה: הקורונה מתפשטת למרות ההגבלות המחמירות, וכעת הודיעו השלטונות – רק מספר "מצומצם מאוד" של תושבים יורשה השנה לעלות לרגל למכה, שבה ביקרו אשתקד 2.5 מיליון איש
"

https://www.facebook.com/lital.yaron/posts/10158785073709349

כי 10 שנים הייתי מורה לערבית בחטיבת ביניים וגם בתיכון,
כי הקמתי וריכזתי את המגמה "עולם הערבים והאסלאם",
כי לימדתי כיתות י'-י"א-י"ב לבגרות ואפילו קיבלנו מכתב הערכה
ממשרד החינוך על העלייה והשיפור המשמעותיים בהישגי התלמידים.
ממש לפני שסגרו את המגמה בגלל קיצוצים.

בוקר אור, המורה. תשובת התלמידים לברכת בוקר טוב. צילום: ליטל ירון

11 שנים שאני כבר לא מורה ועזבתי את מערכת החינוך. שנים בודדות אחרי שעזבתי את המערכת עוד לימדתי קצת שיעורים פרטיים. אבל עם הירידה בהיקף הוראת הערבית ומספר לומדי הערבית לבגרות, גם זה הלך ונעלם.
ועדיין, בכל פעם שמתפרסמת כתבה כתובה או משודרת שיכולה להיות טיזר, ליצור עניין, להתחיל דיון, להפתיע את התלמידים שינחשו מה הקשר בין הדפים שאני מחלקת לנושא השיעור – אני מיד נכנסת לקרוא (או לצפות). תוך שניות כבר רצות לי בראש כמה אפשרויות של מה אפשר לעשות איתה, איך אפשר להגיש או להשתמש בה. יש כתבות שאני עדיין שומרת, יעני שולחת לעצמי קישור במייל.
ובואו, זה לא שאני אחזור ללמד…

זה נראה כמו קטעים לקראת בחינה או דף עבודה, אני כבר לא זוכרת… צילום: ליטל ירון

איך שראיתי את כותרת הכתבה הזו עלו לי לפחות ארבע-חמש אפשרויות למערכי שיעור, פתיחת דיון, התחלת נושא או סגירה שלו. עפתי על עצמי ועם הדמיוןוהמחשבות כאילו אני מחר נכנסת לכיתה.
זה קטע, מצאתי את עצמי חושבת ושואלת: מה? ההוראה נשארת בדם? היא מוטבעת בתאים של הגוף?
התשובה הראשונה שעניתי לעצמי שכנראה שכן. ההוכחה שלי היתה שגם אחרי שסיימתי להיות מורה המשכתי לעסוק בהדרכה, הנחיה, לימוד והובלה בתחומים שונים לגמרי. אשה חכמה אמרה לי שההוראה היא לא המקצוע שלי אלא ההוויה והיעוד. אני עוד חושבת על המשפט הזה שלה, אבל נראה לי שיש משהו בדבריה.
את ההוראה אפשר לעזוב, ייעוד אי אפשר.

אהבה. בשתי שפות ובשני צבעים

מה שאני כן יכולה להגיד לעצמי בודאות, אחרי שקראתי והתעמקתי בכתבה ובעקבותיה בעוד כמה אחרות, שאם הייתי מגיעה איתה לכיתה או לכיתות – התלמידים שלי היו זוכרים את חמשת עמודי האסלאם, או את משמעות החלת חוקי השריעה במדינה, או את ערוצי ההכנסה של המדינה הסעודית, או את העניינים בתוך בית המלוכה, או את התפקיד של סעודיה בעולם המסלמי הסוני, את הפילוג וההבדלים בין השיעה והסונה, את מעמד האישה בסעודיה והשינויים (בכלל היו כאלה?) לאורך השנים – או… ויש עוד הרבה "או" של אפשרויות. תודו שבאמת שאפשר לעשות איתה יופי של מטעמים לשיעורים.

כבר לא מורה, יצאתי לדרך חדשה. ואז עוד אחת ועוד אחת. צילום: ליטל ירון

אבל אני כבר לא מורה,
אני כבר לא מלמדת בחטיבה,
או מגישה לבגרות, כולל עבודת חקר בהערכה חלופית,
ושנת הלימודים בכלל נגמרה…

צילום: ליטל ירון

אם עדיין הייתי מורה, מעניין, מה הייתי מכינה בחופש הגדול לקראת שנת הלימודים הבאה?
מה הייתי מלמדת בשיעורי ערבית על הקורונה?
איך בכלל יתנהלו השיעורים בשנת הלימודים הבאה?
בינתיים יש שאלות, אבל תשובות אין.
שתהיה לכולנו חופשת קיץ נעימה, בטוחה ובריאה.
ליטל
——————————————————
בזכות הפוסט בפייסבוק ותיוג של חברה מצאתי את דף הפייסבוק של עידית בר ובו כתוב ב-ביו
חיה ונושמת ערבית.
מרצה על החברה והתרבות הערבית ועל מעמד האישה.
בעלת בלוג "הקריקטורה השבועית של עידית".

בלוג? קריקטורות? העולם הערבי? כמובן שמיד נכנסתי וטיילתי בבלוג הקריקטורות המופלא של עידית – הקריקטורה השבועית של עידית. חובבי הז'אנר? אני ממליצה בחום להכנס ולטייל בין הקריקטורות הערביות שעידית אוספת.
——————————————————

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן