מלבישת קירות ומשמחת אנשים – מפגש מלא השראה עם הציירת אנה עייש

את הכתבה הזאת אני מתחילה בשלושה 'גילוי נאות'.
הראשון, את הציור הצבעוני, המשמח, המהמם שתראו בהמשך קיבלתי במתנה מהציירת, מהאומנית שאותה פגשתי ועליה אני כותבת בכתבה הזאת. מאז שהוא תלוי אצלי בסלון אני פותחת איתו את הבוקר, יושבת עם הקפה, מחברת התודות שלי וספר ומתחילה את היום בצבעוניות המשמחת שלו. מצאתי את הדרך להתחיל כל בוקר בחיוך. באופן קבוע.

הגילוי הנאות השני, אני לא מבינה דבר באומנות. מכל סוג שהוא. אני כן יודעת להגיד אם ציור "עושה לי משהו בבטן", אם הוא "מדבר אליי", אם הוא משמח/מעציב/מרגש/מקומם אותי. אני חושבת שבמילה אחת אני יכולה לסכם – מפעיל. אם הוא מפעיל אצלי משהו בלב, בבטן או בראש.
זה אחד הדברים הראשונים שכתבתי לאנה בהתכתבות המוקדמת שלנו בוואטסאפ. היה לי חשוב שהיא תדע שאני לא מעולם האומנות, אני לא מבינה בו ואני בטח שלא מומחית.

קבלת פנים – יצירות של אנה במבואת הבניין


הגילוי הנאות השלישי, שזהו הנוסח השלישי של הכתבה. השניים שקדמו לו ממתינים כבר יותר מדי זמן שאחזור אליהם. שאחליט מי מהם 'לוקח'. נוסח אחד נמצא כבר אפילו בטיוטות הבלוג. הוא עבר עריכה, בחירת התמונות שמתאימות למילים ולמסר שאני רוצה להעביר בכתבה, כולל ומיקומן בין הפסקאות המתאימות. הנוסח השני ממתין בתיקיית "המפגש עם אנה!" שנמצאת בתיקיית "כתבות – אומניות מקומיות" בגוגל דרייב. זה הנוסח "הגס" יותר, הראשוני, שמכיל את כל מה שכתבתי במחברת בזמן המפגש שלנו ואת כל מה שמיהרתי לכתוב כדי לא לשכוח בזמן כתיבת הכתבה. אלה הדברים שנכתבים באוטו, כשהמחברת על ההגה והעט רץ על הדפים כדי להספיק לכתוב את כל המחשבות, הרעיונות, מילים ומשפטים שרצים לי בראש מהרגע שאני נפרדת ממרואיינת ועד שאני מגיעה לחנייה.

איך בכלל הגעתי לפגוש ציירת אם אני לא מהתחום?
יש לי לכך תשובה שמורכבת משתיים – חן קרופניק וגורל. או קוסמוס. או אלוהימא. מוזמנות לבחור כל אחת מה שמתאים לה. אני זורמת עם כל אחת מההגדרות. בכל מקרה זה סוג של כוח עליון. פעם אולי הייתי אומרת שזה צירוף מקרים, אבל ככל שאני מתבגרת אני מאמינה יותר ויותר שאין דבר כזה. דברים לא קורים סתם, במקרה. אנשים לא נפגשים סתם, במקרה. וגם החיבור שיצרה עבורי חן עם אנה, הוא לא מקרי.

עוד יצירות של אנה במבואת הבניין

מכירות את ההרגשה המיוחדת הזאת לפני מפגש עם מישהי שאתן לא מכירות? הרגשה שמצליחה לעבור דרך התכתבות בוואטסאפ. תגובות ובחירות של מילים של הצד השני, שברור לכן שזה יהיה משהו אחר. קצת מעבר לראיון או פגישה. אז כזה.
זה בדיוק מה שקרה לי בהתכתבות עם אנה.
משהו שם היה אחר. כתבתי לה בכנות, בלי שאנחנו מכירות שאני מאוד אשמח להיפגש, שאני מעדיפה את זה על פני ראיון טלפוני או בזום אבל יש בעיה בגלל הקורונה.
שיתפתי אותה שאני בעיצומה של ספירה לאחור. מחכים שבתי הצעירה תחגוג 16 ותוכל להתחסן נגד הקורונה, מאחר והיא הייתה בקבוצת סיכון. שיתפתי שמלבדה כל בני הבית בחרו להתחסן ואת הבת אני עוד לא שולחת לבית הספר, למרות שחזרו ללמוד בקפסולות ורק יומיים בשבוע.
משהו בתגובה של אנה, בהבנה ואפילו בסימפטיה עבר דרך המילים.
הייתה לי הרגשה טובה, וצדקתי.

קו שני או שלישי לים, אפשר לראות אותו ולהרגיש את ריח המלוח.


ממרפסת הדירה של אנה רואים את הים. החוף נמצא במרחק הליכה קצר ובמהלך השיחה אנחנו מדברות על הים כמקור השראה וכמקור רגיעה. גיליתי ששתינו אוהבות את הים, את החוף, את תחושת החול מתחת לרגליים, רק שאנה צועדת גם יותר מ-15 ק"מ ואני ממש לא…
במרפסת יש מקומות אפשר להעמיד בהם כן ציור, קל לדמיין זמן השראה ויצירה עם נוף כזה.

מקום להרהר, ליצור, להרגיש

לאורך המפגש כולו אחד הדברים שבלטו במיוחד הוא ההסתכלות המיוחדת של אנה על אומנות, ואם אדייק אז הדרך שהיא מדברת על אומנות ועל ציור ומנגישה תחושות דרך צבעים וצורות. הציורים שלה נובעים מתוכה והתיאור שלה איך הציור רוצה לצאת החוצה מבפנים ודרך הידיים, השאיר אותי קשובה ושקטה דקות ארוכות. היצירות מגוונות בצבעים, בנושאים ותחושות שהם מעוררים. יש ציורים בודדים ויש סדרות.

אנה מוכיחה שלא חייבות לבחור. אפשר גם וגם. מבחוץ זה נראה שהיא חיה בשני עולמות מקבילים שהם גם משולבים.
בבוקר היא הולכת לעבודה באוניברסיטת תל אביב, אחראית על ועדת המינויים בפקולטה לרפואה באוניברסיטה.
אחר הצוהריים ובסופי שבוע היא מתמסרת לקנבסים, צבעים ומכחולים.
יש לה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בייעוץ חינוכי והיא למדה ציור בסטודיו של נירה בן חור.
במהלך היום היא רצינית, פועלת לפי כל החוקים והכללים המקובלים ומול כן הציור והקנבס הנפש שלה עפה בלי גבולות ועם המון צבעים.

בלי גבולות, בלי תכנון, פרץ יצירה צבעוני

הנפש היצירתית של אנה וההבנה שלה את הנפשות סביבה (תארים טיפוליים או לא תארים טיפוליים?:)) יוצרות יכולת ורצון מיוחדים לשמח אנשים. זאת ה-מטרה שלה דרך ובזכות האומנות. ואני מודה, עד שלא תליתי את הציור במקום משכנו החדש אצלי בסלון לא הצלחתי להבין באמת את המשפט שלה "אני רוצה לשמח אנשים עם הציורים שלי".
כשהציור היה תלוי, כשהנחתי את העציץ מתחתיו, כשהתיישבתי על הספה עם כוס קפה ובהיתי בו – הבנתי.
הבנתי כי חיוך ענק התפשט על הפנים שלי.
הציור הנכון, בצבעים הנכונים , ב'וייב' הנכון – שאותו אנה זיהתה אצלי – משמח אותי בכל פעם שאני מסתכלת עליו.
ומאז שהוא תלוי, הוא מקור לשיחה ושאלות אצל כל מי שמגיע להתארח מאז תום השיפוץ. והקורונה.

ציור שמחכה לצאת לביתו החדש ולשמח אנשים


על הדרך המיוחדת "לקרוא" את האנשים מולה ולהתאים להם את היצירה המתאימה.
כשנהגתי הביתה אחרי הפגישה עם אנה, הציור החדש שלי ישב לו בנוחות על הספסל האחורי בסקודה פביה הקטנה שלי, גלגלתי בראש את מהלך המפגש-ראיון איתה וקלטתי באיזו מהירות היא קלטה והבינה אותי, את הטעם שלי, את המשיכה שלי לצבעים שלה ששונה מאוד מהפלטה הרגילה שלי. ב'רגיל' שלי אני אישה של כחולים-ירוקים שקטים יחסית ודווקא הציור הראשון שאנה הוציאה בשבילי שאבחר, מציג צבעים עזים, חיים וחיוניים. ומבין האפשרויות שעמדו בפניי, הוא זה שבא איתי הביתה.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, בעצם ה-דבר שהפתיע אותי היה הדרך שלה לאפשר ללקוחות לבדוק איזו יצירה 'עובדת' להם, עם איזה ציור הם חיים הכי בשמחה ובאהבה. מה מתברר? אנה מאפשרת ללקוחות לקחת הביתה מספר ציורים שלגביהם הם מתלבטים. במשך יומיים שלושה הם בודקים איך הציור נראה על הקיר או אולי דווקא בנישה שעליה לא חשבו, מה הם מרגישים איתו ולגביו. אחרי שהם מחליטים אנה מגיעה לאסוף את היצירות שימצאו בתים חדשים. נשארתי המומה. תודו שזה מיוחד. ומפתיע. ומאוד יוצא דופן.
אני לא הייתי צריכה זמן או אפשרות בחירה, התאהבתי ממבט ראשון. ותדעו שזה לא פשוט בכלל, היצירות של אנה שמקשטות את קירות הדירה הנעימה שלה, הציורים שמונחים בחדר העבודה והעשרות הרבות שמחכים לבתים שלהם במחסן מקשים מאוד על הבחירה.

מקום מושלם לראיון. לפני שהיה לאנה חדר עבודה, היא ציירה כאן.

היא אומנם מציירת 'רק' עשר שנים (מ-2011) כהגדרתה, אבל אנה הספיקה להציג בגלריות שונות בארץ ובעולם. גם גלריות פיזיות וגם גלריות אינטרנטיות. האתר שלה הוקם בשנת הקורונה והפתיע בקלות ובמהירות שא.נשים התחברו אליו, אל היצירות שהוא מציג ואל אישה אחת מאוד מיוחדת – אנה עייש.

התאהבתי. אני קראתי לה "האישה הכחולה" אבל זה לא השם שלה

ומה ה-דבר השני שהכי הפתיע אותי? את החלק הזה בפגישה אני משאירה בין אנה וביני. אני רק יכולה לרמוז שהוא קשור לאמה ולדודה והקשר המפתיע שגיליתי שכבר כמעט ונפרדנו.

ועוד משהו קטן לסיום, למה הכותרת מתחילה ב"מלבישת קירות"? כי ככה התחילה ההתכתבות בינינו. שיתפתי את אנה שאנחנו בסיומו של שיפוץ שהתארך מאוד מאוד ובגלל שאני לא יודעת מה אני רוצה על הקירות שנצבעו מחדש הם נשארו ברובם המכריע עירומים. אנה כתבה לי שהיא מאוד אוהבת להלביש קירות.
את הכניסה לבית שלי שרואים מכל מקום בקומת הקרקע היא הלבישה בצורה מושלמת.

אז מה אם השולחן לא מסודר ולא הזזתי את השטיחון, הייתי חייבת לצלם לאנה בלי מסננים

אנה, תודה על בוקר אופטימי, מחוייך, מלא השראה ושיחה מרתקת. תודה על חיבוק ותודה על
שאפילו בלי שידעת שחררת פתח בסכר שעצר לי את היצירתיות לזמן ארוך.
מוזמנות ליהנות ממה שיש לאנה להציע כאן באתר שלה וכאן באינסטגרם שלה

צילום: שקד עייש

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן