השנה יום האישה אצלנו בסימן היא ואני, עם המסע שלה ושלנו בענייני בריאות או כמו שאנחנו קוראים לו במשפחה #מסע_הפרקים_שלנו. הוא לא קשור לקורונה אבל לגמרי מושפע מכל מה שעובר על העולם בשנה האחרונה.
עם כל מה שקרה וקורה לנשים וצף ועלה לפני השטח, במה שנראה כהתפרצות הר געש.
עם הצורך העז והרצון לגונן עליה וגם לתת לה כלים לזהות מצבים רעילים ואנשים רעילים ואיך להתמודד איתם.
עם התקווה והאופטימיות, שכרגע קצת מעורערת, שאף אחד לא יעצור אותה ממי שהיא רוצה להיות, יכולה להיות ומסוגלת להיות.
עם השאיפה וגם החזקת אצבעות שאני עושה עבודה מספיק טובה ומשמשת לה דוגמה שהיא יכולה לבחור מה עושה לה טוב, שהיא צריכה לתת לאחרים כשהיא יכולה אבל בלי לשכוח את עצמה, שמה שחשוב זה מה היא יודעת, מרגישה וחושבת לגבי עצמה ולא לתת לדיעות של אחרים לערער אותה כשהיא בטוחה שהיא צודקת. אפילו כשזה מדובר בהורים שלה. והיא כבר הוכיחה לנו יותר מפעם אחת שהיא לגמרי למדה לעשות עבודת הכנה, סקר שוק ולשטוח בפנינו טענות הגיוניות, סדורות ומגובות כדי שנהפוך החלטות שקיבלנו לגביה.
וזה עוד בכלל בלי לדבר על הנחישות שלה להצליח בלימודים עם הלמידה בזום ועם לקויות הלמידה המורכבות ואפילו להצליח להתנדב בשני מקומות שונים.
תכל'ס? אנחנו נשים, כך שבשבילנו כל יום הוא יום האישה. היום קצת יותר. היום זה זמן לעצור ולבדוק מה אנחנו יכולות לעשות כדי להפוך את הסביבה שלנו, את האווירה לבטוחה, מאפשרת ושיוויונית.
בתמונה למעלה, היא ואני במסיבת פיג'מות ספונטנית. חזרנו מבדיקת MRI בשעה 3 לפנות בוקר, גם היינו שתינו מלאות אדרנלין ומתח שהתפרק בצורת 'לא מספיק עייפה כדי להצליח להירדם' וגם כי לא רצינו להעיר את הגברים שישנו כבר מזמן.
צעירת הבית עוד מעט בת 16, ואימא שלה מאחלת ומייחלת שעל דברים וזכויות שאנחנו נלחמות, לה יהיו ברורים מאליהם.
*פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלי
לא רק MRI, יש עוד דברים שהמתבגרת ואני עושות ביחד, למשל סיור בנחשולים
