מותרות – סקירת ספרה של יעל משאלי

מותרות ספר של יעל משאלי

גירושים אחרי 60 והיכרות ראשונה עם אריאלה

יעל משאלי כותבת את סיפוריהן של תשע נשים, וסיפורו של גבר אחד. מדויק יותר לתאר את סיפורי הגירושים שהפתיעו אותן.
הסיפור הראשון הוא של אריאלה בת ה-63, גיבורת הספר. שלוש שנים מאז שהיא התגרשה והדמעות והכאב לא עוזבים ולא מתקהים.
אריאלה עומדת מול המראה ועושה ספירת מלאי, היא מונה באכזריות קשוחה את מה שהיא רואה בדמות שמשתקפת אליה.

את השיבה בשיער והתספורת, את העיניים המודלקות, האף הנוזל, הגרון הצורב, הבטן, הכתף הנמוכה מאחותה, הירכיים, הפנים, העין והגבה הקרובות לעומת הזוג השני. אחרי פסקת פתיחה קשוחה עם רשימת מכולת ארוכה של חסרונות היא מסיימת במשפט מפתיע. וזהו. פה התאהבתי.

"ולמרות כל זה הסך הכול בסדר גמור. יש עם מה לעבוד. אני מרוצה".

אולי התאהבתי בכתיבה שלה, אולי ביעל, אבל מאותו משפט לא הצלחתי להניח את הספר.
קראתי אותו במשך ערב, והערב שאחריו ובלילה שבא מייד אחריו, עד שסיימתי.

סיפור שמתחיל בפוסט בפייסבוק

מה עושה אריאלה ערב אחד רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת? עזבו, אל תנחשו תמשיכו לקרוא ואני מגלה לכן. היא כותבת פוסט בפייסבוק.
אבל לא סתם פוסט, כזה שבלי לדעת מראש "יתפוצץ" ברשת ויביא אותה לפגוש שמונה נשים עם שמונה סיפורי גירושין שלא הן יזמו.

"יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן.
לא מאוהבות בזגוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה… עכשיו אני צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת."

עשרים דקות ומקלחת אחרי שפרסמה את הפוסט, אריאלה מגלה כמה גדול ההד שיצר הפוסט שלה.
1500 לייקים, 628 תגובות ו-200 הזמנות לסיפורים. היא בוחרת ופוגשת את טליה בת ה-73, יולי בת ה-68, נועם 48, שלומצ 47, עורי 28, דפנה (דפי) 52, שירה 36, בת־עמי 84 וקובי בן ה-60. ומקשיבה להן. מדי פעם היא שואלת שאלות, אבל בעיקר מקשיבה.

היא נוסעת לירושלים, נווה שאנן, מודיעין, תל אביב, רמת גן וגדרה, וגם פוגשת בזום צעירה מהודו.
היא שומעת סיפורי אהבה ובגידה, סיפור הסתרה של זהות מינית, מוות אחרי בקשה ורצון להתגרש, חזרה בשאלה ומעבר למדינה אחרת,

בגידה שנגמרה בהריון של המאהבת, הפסד לאימא של הבעל, עזיבה ואלצהיימר, וסיפור על דיכאון, טיפול ואהבה.
דרך הסיפורים מתגלים גם פרטים על סיפורה של אריאלה.

כשיעל משאלי גרמה לי לחשוב על יחסים

בכתיבה שלה מצליחה יעל למשוך את הקוראת להמשיך לקרוא, להמשיך ולגלות פרטים נוספים. ואפילו שברור מהכתוב בגב הכריכה ומההתחלה מה המהות, עדיין קיוויתי כמותן שהוא יחזור. שהוא יתחרט. שהוא יבין מה הוא מפסיד.

מלבד המקרים, הסיבות, הרגשות, מי הנפגעים ואיך הן המשיכו אחרי שהוטלה הפצצה מצליחה משאלי לעורר מחשבה לגבי איך הקוראת תופשת את חיי הנישואים, זוגיות, מיניות ויחסים והתפקיד שלהם בחיי נישואים ארוכי שנים.

היא גורמת לחשוב על תגובות הולמות ולא־הולמות של א.נשים במעגלים הסובבים את האישה שהתגרשה/נעזבה.
על מה אפשר לעבוד ועל מה אי אפשר לעבוד בזוגיות, על שינויים קטנים, בלתי מורגשים או כאלו שאנחנו אולי מתעלמות.ים מהם. במודע או שלא.

היא גורמת להעריך את מה שיש, לעצור ולבדוק אם אנחנו ב"אותו מקום", לא לקחת שום דבר כמובן מאליו וכאילו יהיה שם תמיד.
גורמת לחשוב האם אני ערנית? האם אני שמה לב? האם יש משהו שאני מפספסת? האם יכול להיות שכל זה לא משנה ויש דברים שלא משנה כמה
אנסה/אעשה/אשתדל איןעליהם שום שליטה.

הקריאה בספר הייתה מבחינתי תמיכה למחשבה שמערכות יחסים ארוכות, בין אם זה נישואים רשמיים ובין אם לא, היא אכן עבודה יומיומית.
זו לא קלישאה.
זו לא צריכה להיות עבודה קשה והיא כן צריכה להיעשות מצד שני הצדדים.

משאלי מאירה את יחס הסביבה, החברים המשותפים, המשפחה – של הצד הנעזב, של הצד העוזב, של הילדים ועוד יותר כשהם כבר גדולים והורים בעצמם.
גורמת לחשוב מה ואיך להגיד, מה ואיך לתמוך, או רק להיות, או רק להקשיב כשאישה שקרובה לך נמצאת בהליך גירושים או סיימה אותו.

בסיום הספר מתייחסת משאלי גם לסיפורה האישי.
ומה עם הגבר אתן תוהות? טוב, נו… אי אפשר לגלות פה הכול.

הספר לגמרי לא לגרושות או מתגרשות בלבד, ואני ממליצה לכלול אותו ברשימת הקריאה שלכן!

הפרטים הטכניים

הוצאת כנרת, זמורה, דביר 2022
עורכת: עלמה כהן ורדי
174 עמודים

ההקדשה בתחילת הספר – תזכרו אותה

בדף הראשון, במקום שאני רגילה למצוא הקדשה, ואני מאלו שנעצרות לקרוא אותה, מופיעות שתי השורות:
תזכורת לעצמי:
עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
מהשיר "האמנם" של לאה גולדברג

קריאה מהנה,
ליטל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן