זהו. נשבר. שבור. בלתי הפיך.
אם לא הייתי בסלון בזמן שזה קרה, כנראה שלא הייתי מאמינה אם מישהו אחר מבני הבית היה מספר לי.
ישבתי מול הטלביזיה מתחת לשמיכת הפליז המפנקת שלי, עם כוס קפה וסרט קיטש בנטפליקס.
הבית שקט כולו. כולם שונ"צים או סתם נמצאים בחדרים. אפילו מקס נוחר קלות במיטת הכלבלבים שלו.
בזמן שאני שקועה במסך כל כולי בתוך מה שקורה בסרט, נשמע פתאום קול נפץ. כזה של זכוכית נשברת.
באופן אוטומטי הלכתי למטבח במחשבה שכוס החליקה ממתקן הייבוש או מהשיש לכיור.
אבל לא. הכל במקום.
סיבוב קצר למקלחת ולחדר כביסה מבהיר לי שהקול לא הגיע משם, צנצנות הזכוכית שנמצאות על השיש כולן שלמות.
רק אחרי דקות ארוכות גיליתי את המיני-וואזה הקטנה והחמודה שלמעלה בתמונה, כשלידה שני שברים גדולים מונחים קרוב מאוד לבסיס שלה.
הוואזה הזו, כך סבתא שלי קרה לכלי הזה ולכן אני נשארת עם המילה שלה,
היא אחת המזכרות הבודדות שלקחתי מביתה אחרי שנפטרה.
גם בזיכרונות המאוד מוקדמים שלי אני רואה אותה. היא שכנה דרך קבע על שולחן הסלון היה לה את 'המקום' שלה. אני די בטוחה שהיא מקריסטל, אבל לא במאת האחוזים. היא אצלי כבר 23 או 24 שנים ואהובה עליי מאוד.
כל עוד הילדים שלי היו קטנים ו(מאוווווד) שובבים היא נשמרה בארון גבוה וחיכתה בסבלנות לזמן שיהיה לה בטוח לשבת בסלון.
הילדים גדלו, בגרו והפסיקו לרוץ בבית, לשחק תופסת, מחבואים, לקפוץ על הספות ועוד כאלה דברים שילדים שובבים ואנרגטיים עושים. כך שכבר כמה שנים טובות הוואזה מטיילת לה בסלון בין השולחן למזנון ומוצגת לראווה בגאווה.
היא מתנקה מאבק פעם בשבוע ונשטפת באהבה במים חמים וסבון פעם בחודש. הספוג העדין והשטיפה משאירים אותה מנצנצת על בסיס קבוע.
השטיפה כמובן ידנית, לא העזתי להניח אותה במדיח, שמא יקרה לה משהו.
גילוי השברים על המזנון עשה לי קוועץ' בלב.
ואפילו שאני יודעת שזה רק חפץ, וחפץ לא מחליף את הזיכרונות שיש לי מסבתא, ההרגשה הזו של הקוועץ' עדיין הייתה שם.
השארתי את הוואזה על שבריה במקום האירוע וחיכיתי לכפרעליו שיקום מהשינה.
ברגע שהוא ראה את הבעת הפנים שלי ושמע את הסיפור, הוא הבטיח לקנות אפוקסי ולנסות להדביק אותה.
"זה אף פעם לא יחזור להיות כמו קודם, זה לא יהיה מושלם. את חייבת לקחת את זה בחשבון", הוא אמר לי.
עניתי ש"אני יודעת, אבל אני מעדיפה אותה סדוקה וכמעט שלימה. אני לא יכולה לחשוב בכלל על לזרוק אותה לפח".
יש פואנטה לסיפור ולשיתוף? כן, יש.
אבל את שלי אני משאירה לעצמי, וכל אחת שקוראת יכולה לקחת ממנו את מה שמתאים לה. או רק להשאר עם הסיפור (שקרה באמת).
מאחלת לכולנו שבוע טוב. בינתיים אני מחכה שיתחיל השבוע, שכפרעליו ייסע לפגישות עבודה בתל אביב (סגר שלישי ומהודק החזיר אותו לעבוד מהבית ולתל אביב הוא מגיע פעם בשבוע) ויימצא חנות חומרי בניין פתוחה כדי שיחזור הביתה עם אפוקסי.
