ולנסיה – איך כתבתי לי כרטיס טיסה?

רציתי לסגור את הבלוג. להפרד יפה, לנעול את הדלת ולתלות את המפתחות. הרגשתי שזה לא זה. שכל עניין הכתיבה לא עובד לי יותר. צפו ועלו החששות והמחשבות בסגנון של את מי זה מעניין בכלל, מי קורא אותי חוץ מכמה חברות והקולגות שלי שהפכו לחברות. הרגשתי שאין לי שום דבר להציע, שלכולן סביבי יש חיים מעניינים ששווה לכתוב עליהם, תחביב מדליק, מקצוע מעניין. כאלו מן.

מזל שהיו סביבי בדיוק האנשים שהייתי צריכה כדי לא להרים ידיים, להבין שהכתיבה היא קודם בשבילי. היא הנאה, היא תענוג, היא מקום להוציא מהראש והלב אל הדף. או במקרה הזה אל המסך של הבלוג. הבנתי שבאמת קל לי יותר לכתוב את הטוב ואם לא טוב, זה ממש בסדר לקחת הפסקה או לנסות למצוא משהו טוב בכל זאת. הרי לא סתם קראתי לבלוג "אשה בפלוס". לא ידעתן למה? מוזמנות לקרוא עליי בדף למעלה. הכל שם. ככה זה שיש חברה אחת טובה שמאמינה בך ודוחפת כל הזמן חזרה למקלדת, היי מיכלי. ותוסיפו לזה פרלמנט שלם של בלוגריות ובלוגר שהפכו לקבוצה תומכת. תודה יונית.

כל זה קרה לפני שלוש שנים, בתוך התקופה הסוערת והקצת דאון שלי של טרום גיל 40. מאז זרמו הרבה מים בנהר הטוריה בולנסיה. מי שקצת יצא לה לעקוב אחרי כאן, או בדף הפייסבוק שלי ראתה שלאט לאט דברים התחילו ליפול למקום הנכון. טיפטיפונת לפני יום ההולדת הרגשתי איך הכוכבים מסתדרים לי בול במקום. הפכתי שלמה עם ההחלטות שלי, עם הכתיבה שלי, עם שינוי קריירה נוסף. התאהבתי בצילום, נסעתי לחו"ל בזוג, במשפחה ואפילו יותר פעמים לבד. והמשכתי לכתוב. ואיזה מזל היה!

הכתיבה שלי כן מדברת לנשים, מתברר. חלקן מגיבות, חלקן מגיבות באופן פרטי וחלקן מפתיעות ומפרגנות כשפוגשות אותי פנים אל פנים. הכתיבה שממנה רציתי להיפרד, הביאה אותי להשתתף בכתבה במגזין רואה עולם. הסיעה אותי לצימרים, הלהיבה אנשים מטיול הבת מצווש בפראג ועוד כל מיני כאלה שעושים נעים.

ואז, או אז הגיע רגע ענק. שיחת טלפון שהעיפה לי את הפוני. סתם, אין לי פוני, זה לא עובד עם שער גלי ונפוח. אבל היי, יש לי פס בלונד. גם סבבה. העיפה לי את הבלונד מהשער. שיחת הטלפון הזו שלחה אותי כנציגה של המגזין רואה עולם, על ידי חברת אשת טורס לסיור עיתונאים בולנסיה, יאפ, זאת שבספרד. בכך הצליחו מיכל ואשת טורס להגשים לי חלום. להסתובב בעיר אירופאית, לצלם, לכתוב עליה בפייסוש ואחר כך שתי כתבות, להעלות לאינסטוש את התמונות ופשוט להנות.

ארבעה ימים של שיכרון חושים מהיופי שהיה לולנסיה המחוז ו-ולנסיה העיר להציע. ארבעה ימים של נופים יפים מתחלפים, אוכל מעולה וחברותא מצחיקה עד דמעות.

היה לי קל להתאהב בולנסיה. כפרעליו טוען שיש בי משהו קצת בעייתי. הוא איתי 18 שנה, אם הוא מצא רק משהו אחד בעייתי, אני ממש בסדר. לטענתו זה אי אפשר שכל פעם שאגיע לעיר חדשה אני אתקשר אליו ואצעק לו באוזן. מאמי, איזו עיר משגעת/יפה/מהממת, אני מאוהבת. הוא טוען שאני מתאהבת סדרתית בערים. ואני? אני בכלל לא ידעתי שאני אהנה לצלם נוף אורבני. לא ידעתי שאני אתאהב בללכת לאיבוד ברחובות ובסמטאות. חוץ מזה, שיגיד תודה שאני לא מתאהבת סדרתית בגברים, אלא רק בערים. נכון?

ממש לא רק אורבני. העיר ולנסיה סיפקה מפגש של עבר ועתיד. שמש וגשם. מקומיים ותיירים.

מחוז אליקנטה סיפק טבע של ירוק, הרים ונהר. העיר גוואדלסט סיפקה טירה ונוף של אגם והעיר בנידורם סיפקה הרגשה של ים וחופש.

הרשיתי לעצמי לטעום ה-כ-ל. כל מה שהגישו לי. לא שאלתי שאלות ופשוט התענגתי על האוכל.

התאמנתי בצילומי סלפי. אני ממש לא בעניין, אבל אמרו לי שיש קוראות שזה מעניין אותן לראות לפעמים גם את האשה מאחורי המילים. סיריאסלי? אני אחפש זווית טובה לסלפי? אבל החלטתי לא להתווכח ויש לי יותר צילומי סלפי בארבעה ימים מאשר בשנה שלפני.

התאמנתי בלטייל בקבוצה שהיא כמו טיול מאורגן, התאמנתי בלעשות משהו שאני לא הכי טובה בו, סדנת בישול פאייה שולטתתת.
התאמנתי בלהתפנק בלי רגשות אשם, כי כשאת מקבלת חדר לבד במלון חמישה כוכבים את חייבת להנות ממנו. אבל ממש.

התאמנתי בלא להתבאס כשגשם, התאמנתי בלשנות תוכנית ולא לברוח למונית ולמלון כי קר לי נורא ולא הספיקו הבגדים שהבאתי. הלו לך מעיל מהמם מחנות יד שנייה שהגעתי אליה במקרה.

קל להתאהב בה, בולנסיה. היא קלה להתניידות והתמצאות, היא משלבת בין תקופות, היא מסבירת פנים, היא שולחת באהבה למחוזות אחרים ומציעה שם טיולים ומראות אחרים. היא מתאימה לטיול בזוג, לטיול עם חברות ולטיול עם ילדים.

כל פרטי הטיול, המקומות, האתרים, ההסברים והמידע ממש כאן בכתבה הרפתקאה בולנסיה
ומה עושים אם רוצים לטייל עם ילדים? בבקשה, מוזמנים לכאן
יש לי אינסטוש מדליק, מוזמנים להפוך לעוקבים

ולסיום, רק דבר אחד.
לא לוותר על מה שאתן אוהבות, מה יקרה? מקסימום תרוויחו

ליטל