כמו בכל שנה, גם השנה הלב שלי כבד כשאני ניגשת להכין את נרות הנשמה, כיסוי הראש והספרון עם תפילות ה"קדיש" וה"אל מלא רחמים".
כל שנה יש על השיש במטבח פינת זיכרון פרטית ובוערת ביום השואה.
כל שנה אני מדליקה שישה נרות לזכר ששת המיליונים שנרצחו.
כל שנה אני מדליקה נר אחד לזכרה של סבתא חיה-אנה שלי. שמשפחתה, חבריה, נעוריה והחיים כפי שהכירה אותם נלקחו ממנה בידיים זדוניות. ששרדה את התופת הגדולה ביותר שאפשר לתאר, או יותר נכון, אי אפשר לתאר ולהעלות על הדעת. מבחינתי היא לא ניצולת אושוויץ, היא מנצחת אושוויץ.
יש שנים בהן אני מוסיפה נר או כמה נרות לזכר אנשים, נשים או משפחות ספציפיים. יש שנים שלא.
כל שנה אני מקיימת את מה שהבטחתי לסבתא –
לזכור ולא לשכוח! להזכיר ולציין כל שנה את משפחתה כשהיא כבר לא כאן כדי לעשות את זה.
כל שנה אני נזכרת איך העדיפה להיות לבד בביתה במהלך יום השואה על אירועיו וציוניו, עם האבל שלה, עם הרוחות והסיוטים שהמשיכו לרדוף אותה עד שעזבה את העולם.
איך סירבה לתת לנו להיות איתה ודחתה את כל ההצעות שלנו, הנכדים, רק להיות. לשתוק ולהיות.
כל שנה אותו דבר וכל שנה זה שונה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"א 2021.
זוכרים, מזכירים, מספרים ולא שוכחים.
דור שלישי.
*נכתב במקור כפוסט בפייסבוק
על ספר השואה ה*לא קלאסי* כאן בקישור ממדף הספרים – הכפר של הגרמני / בואלם סנסל
