שקשוקה וגעגוע

* הכותבת איננה בלוגרית אוכל, היא גם לא ממש חובבת מטבח אבל היא משתדלת *

הפוסט הזה התחיל מסטטוס בפייסבוק ומתמונה שהעליתי לאינסטגרם. התגובות, בעיקר כאלו שנכתבו לתיבת ההודעות הפרטית, גרמו לי לפרסם אותו בבלוג.

אז, ככה זה התחיל –

געגועיי לאבא. עוד מעט עשור מאז שהוא איננו, אף אחד בשום מקום לא הצליח לשחזר את טעם השקשוקה שהוא היה מכין. אם הוא מסתכל עלי עכשיו הוא לא מבין מה פשר המוצרלה בחלק אחד של המחבת, הוא גם לא מבין איך זה שעדיין אני לא מצליחה שיהיה 'צהוב נוזל'. יום שאני מכינה שקשוקה הוא יום שהגעגוע גדול מנשוא. בתיאבון אבאל'ה. #שקשוקה #געגוע #הכי_ילדה_של_אבא.

אבא שלי היקר, שהיה משענת תרתי משמע (גדול פיזית ועם לב גדול לא פחות), שאהב אותי בלי תנאים, בלי שיפוטיות. זה שבזכותו יש לי עיניים כחולות והומור ציני. זה שפספס ולא העביר לי את השיער (מה שהיה לו לפני הקרחת) הבלונדיני וגם לא את התכונה שלא להעלב מאנשים.

אבא שלי פשוט הלך, בלי הכנה מוקדמת, בלי התרעה. הלך לישון וזהו. לא קם.

העובדה שהייתי כבר אשה בת 30 לא שינתה מבחינת התמודדות. הייתי מוכת אבל והלומת צער במלוא מובן המילה. לקח הרבה זמן לאסוף את השברים ועל זה שילמתי מחירים כבדים.

אבא שלי היה "בשלן נשמה" – אהב להמציא מתכונים ומאכלים פשוטים, עשירים, מלאי טעם וריח ועדיף עם הרבה מרכיבים בסיר ובצלחת. מידות גופו העידו שהוא גם אוהב לבשל וגם אוהב לאכול. לצערי, את האהבה לבישול לא קיבלתי ממנו. וגם לא משתי הסבתות ואמא שלי שהן בשלניות שלא מהעולם הזה. אחותי ואחי הצעירים ממני מבשלים מעולה, עלי זה דילג. קורה. בכל משפחה יש כבשה שחורה.

שני תבשילים מתוך הרפרטואר של אבא אהבתי במיוחד – צ'ילי ושקשוקה. אף אחד מהם אני לא יודעת להכין כמוהו.

שלוש פעמים בשנה, כבר 9 שנים שאני מאבדת את הנחמדות שלי. הופכת להיות עצבנית, נוחה לכעוס ועוד יותר נוחה לבכות. כשאני מעיפה מבט ביומן אחרי כמה ימים כאלו ומגלה שזה לא ה"זמן בחודש" אני קולטת שיכול להיות אחד משלושה תאריכים – יום ההולדת שלו מתקרב, יום הפטירה שלו מתקרב, יום הנישואין של ההורים שלי מתקרב. כל שנה אותו דבר ואני לא לומדת, תמיד זה מפתיע אותי. ותודה לאישלי שמתמודד בגבורה עם העניין הזה.

שבוע שעבר היה שבוע כזה. קוצני, לא נעים, לא נחמד. קמתי באחד הבקרים עם געגוע גדול ורצון עז לשקשוקה. מזל שכל המרכיבים היו בבית. רק אחרי שכבר הכל היה מוכן וישבתי לאכול, ראיתי בלוח השנה שזה יום הנישואין של ההורים. הכל התברר, אפשר היה להוריד את מפלס הרגישות.

זה אמנם לא המתכון של אבא, אבל זו מחווה לא רעה בכלל. קבלו את הגרסה שלי ל"שקשוקת הגעגוע":

מאחר ואני לא בשלנית, אני לא ממש יודעת לעבוד במטבח עם כמויות, אני סומכת עליכם שתצלחו את המכשול הזה.

הכינו מראש –

מחבת + מכסה

מעבד מזון – אני עצלנית, לא חותכת אם לא חייבת. מעבד המזון הידני של בראון הוא ההצלה שלי, כל מה שעובר מעבד מזון – מי שנהנה לחתוך ולקצוץ – תהנו!

כף עץ לערבוב

מזלג לערבוב הביצים

מרכיבים – 

שמן לטיגון הבצל

1 בצל בינוני

2 שיני שום

4-5 עגבניות בינוניות

2-3 ביצים

2-3 כפות רסק עגבניות

גבינת פרמז'אן מגוררת,  ירק – מה שיש בבית פטרוזיליה, כוסברה – לא חובה.

לתיבול – 

סוכר, מלח, פפריקה מתוקה, פפריקה חריפה, פלפל שחור.

אופן ההכנה – 

מחממים את השמן במחבת.

מעבדים את הבצל במעבד מזון.

חותכים את השום לפרוסות דקיקות.

מטגנים את הבצל עד שהוא שקוף.

מעבדים את העגבניות במעבד מזון.

מוסיפים את שיני השום למחבת, מטגנים מעט ונזהרים שלא ישרף.

מוסיפים את העגבניות המרוסקות, מבשלים בין 5 -10 דקות עם מכסה.

מוסיפים את רסק העגבניות, מתבלים לפי הטעם.

ממשיכים לבשל כשהמחבת מכוסה בהתאם למה שאוהבים – משאירים כמות נוזלים ומחליטים עם העגבניות רכות מספיק.

מכינים את הביצים בכלי לקראת הכנסתן למחבת.

קוצצים את הירק.

אחרי בישול של 15-20 דקות, אחרי שבודקים את כמות הנוזלים, מוסיפים את הביצים במרחק מספיק אחת מהשניה, בעזרת מזלג מערבבים את החלבון לתוך הרוטב.

ממשיכים לבשל עם מכסה לפי איך שאוהבים את החלמון – נוזלי או קשה.

טועמים ומתקנים תיבול.

כשהכל מוכן, מכבים את הלהבה ומפזרים מלמעלה את הגבינה והירק.

מגישים באהבה עם לחם פריך וחמים.

בתיאבון, שלכם,

ליטל ירון – אשה בפלוס.

*תודה לחברות מהקבוצה האהובה עלי שפרגנו, תמכו ועודדו לכתוב את הפוסט ולאחת המיוחדת שנתנה לשקשוקה את שמה*