זאת הייתה אמורה להיות ה-שנה שלי. זאת שתסגור לי שנתיים של "בלוז 40", זאת שתיתן לי שקט בראש ונוחות אמיתית בתוך העור של עצמי. זאת שתביא איתה דברים טובים, ואת מה שפחות טוב, תלמד אותי לקבל בגמישות גדולה יותר.
שוין..אז הייתה אמורה. אבל כרגיל, בת חווה מתכננת תוכניות ואלוהימה רואה תמונה אחרת לגמרי וטורפת את הקלפים. למה? כי היא יכולה. כי היא חושבת, או אולי יודעת, דברים שנסתרים מעיני בת החווה המסויימת.
מתנת יום הולדת 40 קיבלתי כפולה ובהפתעה. ככה זה כשמאז שנת 2001 כפרעליו קנה לי רק טבעת נישואין. עד עכשיו, כולל עכשיו, ה"דיל" שלנו עובד מעולה. כל אחד קונה לעצמו דברים שהוא רוצה/צריך: לא חייבים לחכות לימי הולדת, ימי נישואין, אירועים מיוחדים, אין ציפיות, אין אכזבות, אין החלפות. הוא מרוצה, אני מרוצה (יותר). דייני.
מה הסתבר? האיש שאיתי תכנן להפתיע עם מצלמה חדשה ומקצועית. אבל יצא שבסוף היה גם טיול לחו"ל לשבועיים, לבד, לחברה ברומניה כולל סדנת צילום עם עדי בן סניור, צלם ברמה בינלאומית (כי צריך לדעת עם מי מתחתנים, זה באמת נחמד שהBFF של החתן הוא צלם שמציג תערוכות ברחבי העולם)
נו, ואיך כל זה קשור למה אני משאירה בחיי ועל מה אני מוותרת? השנה הייתה אצלי בסימן צילום וכנראה כמעט כל דבר מוצא איזשהו קשר לתחביב הזה שממלא אותי אושר. מהסוג הפשוט, הכייפי שעושה נעים בגוף ובלב כמו שמיכת פליז רכה.
שמתי לב שהצילום וחשיפת הצילומים שלי בפייסבוק ובאינסטגרם מעמתים אותי עם חוסר הבטחון שלי. זה שמלווה אותי גם בצד המקצועי (לפעמים), זה שמלווה אותי בעניין המראה החיצוני והמשקל (ממש לא לפעמים). החשיפה מאפשרת להתמודד עם ביקורת כמו גם עם מחמאות. אני לא בטוחה עם מה קשה לי יותר.
אני מוותרת
על הביקורת. לא רק את הביקורת על התמונות שאני מצלמת. זאת השתקפות של הביקורת העצמית, בעיקר. אני מוותרת על המחשבות על מה שלא מספיק טוב/מוצלח/מקצועי. אני מוותרת על ביקורת ממי שנמצא סביבי וברור לי מעל לכל צל של ספק, שלא טובתי היא העומדת לנגד עיניו. מוותרת על להפגע בגלל ביקורת כזאת ועל ההשפעה שיש לה על מה שאני עושה או לא עושה. מוותרת על העצות הכאילו-חבריות ושכאילו-באות ממקום של ידע, ניסיון או מקצועיות. זה נשמע אולי קצת ילדותי בגילי לשים לב למה שאומרים, אבל היי…מוטב מאוחר מאשר אף פעם. התחלתי כבר בעבודה אישית ואני מתכוונת להמשיך בה גם השנה. הלוואי ובסיכום 2017 אוכל לכתוב שנפטרתי מכל המסיכות.
הטיוטה הראשונה של הפוסט הזה כללה פיסקה נוספת. קריאה שנייה ושלישית הבהירו לי שכמה שהזרקור על השלילי יהיה קטן, כך יהיה לי קל לוותר עליו.
אני משאירה
את התחביב האהוב – צילום. זה לא משנה אם אני תופסת רגעים במצלמת הסמארטפון, במצלמה ה"חצי" מקצועית שאיתה התחלתי לפני שנתיים ונסעה איתי לטיול המשפחתי השנה, כי באמת מגיע לה. וכמובן במצלמה החדשה שלי שזכתה לכינוי FUJI MY LOVE. זה לא משנה אם הצלחתי לתפוס בדיוק את מה שרציתי ולא משנה אם שוב התמונה שלי עקומה ונוטה שמאלה (כפרעליו הציע שאציג את התמונות העקומות שלי ככאלו שצולמו כך בכוונה תחילה, זרק רעיון…) כל עוד אני מרגישה חיבור לתמונה, היא נשארת במאגר התמונות הפרטי שלי. מאגר שהולך וגדל לאט, באהבה ובהתמדה.
אני משאירה את ההבנה שאני רואה פרטים, קטנים, שמה לב אליהם ולא מצליחה בדרך כלל לראות את התמונה הגדולה. בצילום, כמו במציאות זה קורה לי הרבה. אני מקבלת את העובדה שככה אני בנויה ומפסיקה להלחם בזה.
אני משאירה את המתנה של להכיר אנשים חדשים בזכות הצילום והמצלמה, אלו שרק חולפים על פני כשאני מצלמת, אלו שמתעכבים לשאול, אלו שאני מכירה וירטואלית בקבוצות צילום שונות ואלו שיוצאים מן המסך. אני משאירה את המתנה של חברות שהולכת ומתחזקת גם בזכות תחביב משותף ושבתות מוקדמות בנמל תל אביב, בשרונה מרקט, במעגן מיכאל או ביער חורשים.
אני משאירה את המתנה של לראות את העולם ב"פריימים", את המתנה שהמצלמה נותנת – לעצור, לראות באמת, להעריך את מה שיש ממש מתחת לאף ואולי הייתי עוברת על פניו בלי להתעכב.
ולמה מסיימת בחיוך?
כי למרות שהמחצית הראשונה של השנה נראתה עגומה, כואבת ושכנראה תאכזב, התברר שהתבדיתי. כנראה שצריך לכאוב כדי לצמוח ובאמת הייתי מעדיפה שזה לא יהיה קשור לדיסק בגב. אז אני יכולה לסכם ולומר שיום ההולדת העגול שלי, שאוטוטו משתנה לעגול+1, התחיל דרך חדשה שרק לקח זמן למצוא את הכיוון אליה.
כי התחלתי את השנה בחופשה בחו"ל, ברומניה וסיימתי אותה בחופשה בחו"ל, ברומניה. אפשר להגיד שאת מתנת יום ההולדת ה 41 לקחתי לעצמי חודש וחצי לפני התאריך, אבל מי סופר?
כי העזתי. העזתי לשנות. העזתי להודות שמה שחשבתי שילווה אותי מקצועית הרבה שנים, כבר לא. העזתי להודות שמה שעשיתי ממש טוב, במקצועיות, באהבה גדולה, כבר לא מתאים. העזתי לצאת לדרך חדשה ולכתוב לא רק להנאתי.
אני מאחלת לכולנו ששנת 2017 תהיה מלאה בדברים טובים, שנגשים משאלות.
אבל העיקר שנהיה בריאים כדי להציב לנו מטרות, לחלום חלומות ולמצוא את המפתח להגשמתם.
מה הדבר האחד שהייתן מוותרות עליו ומה הדבר שהייתן משאירות? אני סקרנית! שתפו אותי!
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
