כבר כמעט שנתיים שאני והמצלמה מסיירות ברחבי הארץ. גם במקומות ש"כולם היו" וגם במקומות שווים ולא גלויים. בזכות הסיורים אני משתפת בהמלצות ורעיונות לבילוי לא שגרתי, מסקרן, טעים ו… שמצטלם נהדר.
בדרך כלל אנחנו מצליחות לא רע בכלל, אבל איך לומר – המצלמה אמנם לא משקרת, אבל היא גם כמעט לא חושפת את מי שעומדת מאחוריה, כלומר אותי. בכישרון מולד, גנטיקה מסבתא, אני נוטה לסיים כל סיור כזה עם תזכורת על הבגד. הפעם התחרו ביניהם ליקר קפה ושוקולד על הזכות. אבל קודם בילויים ואחר כך בקרת נזקים והפתרון.
יין ושוקולד ישמחו לבב אישה. או לפחות אותי. ואם אפשר לשלב, מה טוב.
הידיעה שיש לי נטייה לכתמים גורמת לי להשתדל להיזהר בכל פעילות מלכלכת. לא תמיד זה מצליח. לכן בסדנת השוקולד במפעל השוקולד דה-קרינה הקפדתי לשבת כמה שיותר רחוק מהשולחן ולא להצמיד את הגוף לשולחן.
בבקבוקי השוקולד הנוזלי והחם, נכון כבר נשמע טעים? טיפלתי בעדינות ולחצתי בזהירות. הצלחתי. לא טפטף עלי כלום.
שלב הקפה, עם הקצפת והשוקולד החם ושלב הטעימות בחנות עברו גם הם בהצלחה. ואני כבר חישבתי כמה זמן אצטרך להוסיף להליכת הבוקר של מחר וכמה להגביר קצב.
וטעמתי עוד קצת. עכשיו אני קצת מקווה שהתזונאית שמלווה אותי לא תקרא את הפוסט הזה…
הדייט עם השוקולד עבר בהצלחה, ואפילו סיימתי עם תוצר חמוד שהצחיק את הילדים. רוצות לנחש איך נקראת קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלי?
שוקולד – צ'ק.
עברתי ליין. אנינת טעם, אני לא. גם ייננית לא. אני יכולה רק להגיד אם טעים לי או לא טעים לי. אם נראה לי שהיין הזה יילך טוב עם הסטייק בשבת בצהריים או אולי עם הדג בתנור שכפרעליו הכין לארוחת ערב. אני אפילו לא יודעת איזו כוס מתאימה לאיזה סוג של משקה, לחרדתם של חבר שמבין ביין ושל חברה שמבינה בבירה, אני חוטאת ושותה יין אדום בכוס של שתייה קלה ובירה בגביע יין שמזכיר לי משתה במאה ה-18. ככה אני ועד עכשיו זה מסתדר לי די טוב.
אני בדרך כלל מסתפקת בשלוק או שניים מיין או ליקר וזהו, פשוט כי אני מאלו שיין מייד עולה להם לראש ו…נרדמים. אלכוהול לא מעורר אותי, לא מקפיץ אותי, לא משחרר עכבות ולא גורם לי לצחוק. במקרה הטוב זה מכביד לי על הלשון ובמקרה הפחות פשוט מרדים. לשמחתי הבנתי את זה ממש מוקדם ואני מודעת למגבלות שלי. אבל זה שאני לא שותה הרבה יין לא אומר שאני לא יכולה לצלם הרבה יין, וגפן ופקקי שעם גם.
יש לי משהו עם פקקי שעם, כולל התחלה של אוסף. לרגע חשבתי לבקש 10-20 פקקים להגדיל את האוסף, אבל ויתרתי כי פחדתי שזה ייראה מוזר. במקום זה אספתי לי כוס ליקר קפה מבר הטעימות שחיכה לנו, והקלקתי שוב על המצלמה.
הפלירט שלי עם פקקי השעם טיפה התארך, ואז גיליתי שנשארתי אחרונה לצלם. כשהבנתי שכל הקבוצה כבר יצאה מהיקב עשיתי את מה שאני עושה בכישרון גדול – נתקלתי במתקן שמחזיק בקבוקים, ריקים. ריקים, לא לדאוג. ואני הרי כבר אמרתי שאני מודעת למגבלות שלי, שכוללות גם התקלות בחפצים דוממים, וגם להשלכות שלהן – מפגש קרוב עם שאריות ליקר הקפה שרציתי לסיים לפני שממשיכים בסיור. והנה – אחת אפס לליקר מול השוקולד.
אז אם כבר קלאמזיות, אז עד הסוף, או שבעצם – למה לחכות לסוף כשאפשר להכתים את הווסט שלך כבר בתחילת היום? כך יצא שלבשתי על עצמי את כתם הליקר עד שהגענו לחדר בעין זיוון.
לשמחתי, כמו שכבר רמזתי בהתחלה, לא רק שלמדתי להכיר במגבלותיי בחיוך, גם ידעתי שמחכה לי בבית פתרון. מכיוון שאני תמיד אוהבת להמליץ על מה שנהניתי ושכדאי בעיני, הפעם, בנוסף להמלצה על יקב בהט ושוקולד דה-קרינה, אני אספר שקיבלתי להתנסות את אבקת האוקסיג׳ן Power, שהבטיחו שתסיר כל כתם.
חזרתי הביתה אחרי סיור בן יומיים, עם ווסט אהוב ומוכתם. במקום לבקש עזרה מחמותי שתמיד מצליחה להיפטר מהכתמים, ערבבתי את החומר עם מים, דקה וחצי למריחה על הכתם ולאחר כביסה רגילה, כבר הייתי מוכנה לחוויה הבאה – כוס קטנה של יין, פרלין קטן של שוקולד ו…השלמת שעות שינה.
כשאתם מגיעים ליקב בהט ופוגשים את עפר, או לדה – קרינה, תמסרו ד״שׁ ממני
ליטל
