תגידי, את לפחות מתעדת את השיפוץ?
אז זהו… שלא.
לא היתה לי אנרגיה ליצירתיות בכלל ולצילום בפרט כבר תקופה די ארוכה.
באמת מעניין למה.
הרגשתי שהיצירתיות לקחה ממני הפסקה של פרק זמן ארוך ולקחו לי את כרטיס המועדון של 'צלמים חובבים נלהבים'.
ואף מילה על כך שבכלל המצאתי מועדון כזה.
את צילום התקדמות השיפוץ והחלפת החדרים השארתי לכפרעליו, שתיעד ממניעים אדריכליים והנדסיים מקצועיים בלבד.
את מיקום הצינורות, הניקוזים, התפרים והפתחים. את כל המערכות שעכשיו כבר מוסתרות מאחורי קירות ומתחת למרצפות.
את כל מה שצריך לדעת, כך שאם תהיה בעיה בעתיד, אפשר יהיה להגיע למקור במינימום חפירות, קידוחים וניסורים.
סוף סוף יהיה לי חדר עבודה. אמיתי. עם חלון, תאורה טובה ומותאמת לצרכים שלי.
ועם דלת, שאוכל לסגור את עצמי בפנים ואת כל העולם להשאיר בחוץ.
אחד מחדרי הילדים יהפוך לחדר עבודה,
מזל שיש לי אדריכל ומהנדס inhouse לתכנן את החדר בצורה הטובה ביותר
אנחנו בערך בחצי הדרך. אולי קצת יותר מחצי. החלק היותר מאתגר, מלכלך, רועש ועם הכי הרבה אנשים שעובדים בבית במקביל – מאחורינו.
כבר אפשר לראות את היעוד החדש של כמעט כל החדרים המשתפצים או הנבנים.
בימים האחרונים, כשעברתי בין החדרים החדשים הטלפון היה בכיס.
אני כבר חודשים לא מסתובבת עם הטלפון כשהוא צמוד לי ליד, או לגוף בכלל. ימים שלמים אני בחדר אחד והוא בחדר אחר. והנה מצאתי עוד דבר אחד טוב שיצא מהקורונה.
אתמול ושלשום שוב ראיתי פריימים.
בינתיים קראתי להם #יומני_שיפוץ.
למרות שהתחלתי לכתוב אותם בסוף השלב הארוך והקריטי ביותר.
למרות שאני בכלל לא בטוחה שיהיה המשך.
בינתיים זה עובד, בינתיים אני מעלה תמונות גם לאינסטוש,
בינתיים – מילה שהופכת להיות הכי קבועה שיש.
הפריימים שהתחילו את הכל, איך זה שסולם אחד לבד מעז…
עוד קצת וזה יגמר, ובזכות השיפוץ יתחיל משהו חדש.
שיפוץ בימי קורונה,
ספיצ'לס.
רוצים לדעת מה עוד היה לנו מעניין בזמן קורונה? הנה כאן – על הי"בטניק שלי שהיה בבידוד בגלל הבגרות באנגלית והפסיד את הבגרות בתנ"ך
ליטל
*כתבה שהתחילה מפוסט בפייסבוק
