טנא, חג שבועות וחָכְמַת הַבְּדִיעֲבַד של ההורות

התמונה שמופיעה פה למעלה צולמה לפני 9 שנים, ב-6 ביוני 2011. היא קפצה לי כזיכרון בפייסבוק ותחתיה הופיעה שורה אחת בלבד שכתבתי אז – ילדי משפחת ירון מאחלים לכם חג שבועות שמח!
פייסבוק גם הוסיף בשורה מעל התמונה "התמונה של ‏ליטל‏ שקיבלה הכי הרבה תגובות בפייסבוק בשנה ‏2011"‏.

תמונה שמדליקה זיכרונות וגם קיטורים

מתברר בזכות הזיכרון הזה שצץ לו בפיד, שלפני 9 שנים בתאריך הזה חגגנו את חג שבועות.
הילדים היו קטנים, ממש קטנים! יואו כמה שהם חמודים בתמונה הזאת.
אז עוד נאבקתי עם השטות הזאת של להכין טנא, קיללתי כל רגע על שאני לא מהאִמָּהוֹת האלה שזה בא להן בקלות. כל הקישוטים, והטנא, והזרים על הראש.
אז עוד נאבקתי עם לעזור להתמודד ולמצוא פתרונות לכל מה שמציק בגלל רגישות היתר – מגרד לי, דוקר לי, מציק לי, מפריע לי הזר/העלה/הפרח/החוט/הידית של הסלסלה, הרצועה בסנדל… והכי חזק – 'היא נשמה עליי' וגם 'היא צמודה אליי מדי'.

למה לובשים חולצה לבנה בימים הכי מלכלים בשנה?

אז עוד לא הבנתי למה צריך ללבוש חולצות לבנות לבית הספר בימים הכי מלכלכים בשנה. חוץ מחג שבועות אני כוללת גם את 'למה לעזאזל צריך לבוא עם חולצה לבנה לאירוע סדר הפסח הכיתתי/שכבתי?' וכמובן גם אירועי הנטיעות בט"ו בשבט או ל"ג בעומר. סיריוסלי? הרי ברור שהצבע האדום של התירוש, הצבע החום של האדמה והצבע השחור של תפוחי האדמה מהמדורה הופכים את החולצה הלבנה לחד פעמית.

ולמה זה הטריף אותי? כי גם בלהוציא כתמים של פירות וירקות מחולצות לבנות אני גרועה. ולא, כל השיטות וההמלצות לא עובדות. ניסיתי לשים סבון כלים על הכתמים ולשים בשמש, ניסיתי לשפוך אקונומיקה-אבל רק על הכתם עצמו, וגם את הסבון הזה שיש בו חול ומורידים איתו ג'יפה של מוסכים מהידיים. מפאת גילי, בעיית הזיכרון והזמן שעבר אני לא זוכרת את שמו. ונחשו מה? נכון! זה לא עזר!

והיום, במרחק של 9 שנים אחרי, אני יושבת וכותבת פוסט שניצת ונכתב תוך דקות, רק ממבט בתמונה.
שבת בבוקר. הילדים כבר גדולים (17.5 ו-15) ובזמן שאני מתקתקת במהירות ועם ים שגיאות הקלדה פוסט בפייסבוק, הם מגרדים את העיניים ומסירים את קורי השינה. כי תיכף נוסעים לסבא ולסבתא לג'חנון של שבת בבוקר והם צריכים להתארגן. הם יוצאים בגרירת רגליים מהחדרים אפילו שהשעה 10:00 ביום שבת זו שעה שנחשבת מוקדמת. על גבול הלפנות בוקר.
היום אני מבינה הרבה דברים, או לפחות יותר ממה שהבנתי לפני 9 שנים.
אני מבינה בעיקר דברים אחרים ואולי חשובים יותר. יש מצב שזו חכמת הבדיעבד או גיל 40 פלוס.

אמא שמבינה בדיעבד – אין דבר כזה מושלם

אני מבינה שזה שלא יכולתי לעשות הכל מושלם גרם לי לבחור.
לפעמים לבחור בלי להתכוון, בלהשקיע במה שנכון לאותו רגע. גם אם זה אומר לכבות עכשיו שריפה ואחר כך לחשוב מה הלאה.

אני מבינה שעשיתי את הכי טוב שיכולתי. לאז. למי שהייתי אז.
אני מבינה שחבל שלקח לי כל כך הרבה שנים לחיות בשלום ובשולם עם הבחירות.
אני מבינה שאין ברירה אלא להניח בצד את שק רגשות האשם. לפחות לקצת זמן.

מה הילדים זוכרים מהבוקר שלפני בת הספר?

אני מבינה שמה שחשוב בסוף, ששניהם מסתכלים על התמונה וזוכרים בחיבה את הבוקר הזה שתועד בצילום לפני שצעדנו לתחנת ההסעה.
הם זוכרים שנסענו לסופר לקנות את מה שהם ביקשו שיהיה בטנא.
הם זוכרים שנתתי להם לקשט ביחד איתי, לבחור מה הם רוצים שיהיה תלוי/מודבק/מחובר לסלסלה.
שלא החלטתי בשבילם, גם כשהם רצו להוסיף דברים שלא קשורים לחג.
הם נזכרו שהיה להם מצחיק לשבת על המדרגה בכניסה לבית של השכנה ממול, כי כשהלכתי כמה צעדים אחורה לצלם, כמעט מעדתי ויצא לי קול מצחיק.
הבנתי שיש לי זיכרון מלפני 9 שנים, שלמרות כלללל מה שכתבתי למעלה, בזכותו אני מחייכת לתמונה של הילדים שלי מחייכים.

מאחלת לי ולנו, תחושה הורות מפויסת.
שגם אם לפעמים אנחנו שוכחים, נזכיר לעצמנו שאין דבר כזה מושלם ושאפשר להניח מדי פעם את שק רגשות האשם שמתלווה אל ההורות.

מוזמנים לקרוא עוד על ההורות שלי בעבר ועכשיו.
כתבתי גם על חבל הטבור שחשבתי שהצמחתי מחדש בתקופת הקורונה, הנה כאן.

את המקור לכתבה הזו בבלוג, שהתחילה בפוסט בפייסבוק אפשר לראות בפרופיל האישי שלי, ממש כאן