מיני-פוסט לגשם שהגיע וקצת דאגה.

מה כבר יקרה אם תירטבי? את לא עשויה מסוכר.

משפט ששמעתי הרבה כילדה, בוריאציות שונות ומפיהן של סבתי ז"ל ואמי. זה נכון. לא נמסתי.

היו תקופות וגילאים בהם נהניתי לרוץ בגשם, לקפץ בשלוליות ולנצל היטב את המטריה והמגפיים.

בתקופת הלימודים בתיכון, אני זוכרת כמה פעמים בהן פשוט עמדתי בגשם.

התחושה של לקלוט פנימה את הטיפות, את הריח, את הניקיון באויר דרך העור, דרך השיער. היתה סוג של תענוג מזכך.

לפחות עד הרגע שחיפשתי במה לעזאזל אני יכולה לנגב את עדשות המשקפיים.

ילדותי חלפה לה וגם נעוריי ובתור אמא תמיד היתה לי הרגשה שעניין הגשם שיורד, תמיד בא לא בזמן.

בעיקר הוא נזכר להגיע במלוא העוצמה כשיוצאים מהבית בבוקר וצריך "לפזר" בגנים,

או בגילאים של היום כשיוצאים מהבית להסעה לבית הספר ומההסעה לכיתות.

זה פשוט מה שאני מבקשת – שהם יגיעו יבשים לכיתה. יש להם עוד מספיק שעות עד שחוזרים הביתה ואני לא

רוצה שהם ישבו רטובים בכיתה. נו, מה לעשות, פולניה. לא במוצא, אבל באופי, לגמרי!

לגבי הפוסט המקורי מהבוקר, אני מוותרת על הקטע שלא יהיה גשם בדרך הביתה. זה בסדר. יתייבשו ויחליפו בגדים בבית.

וכשהם לא צריכים ללכת ללמוד וגשום בחוץ – שיצאו החוצה, ירוצו בשלוליות, ישפריצו מים ובוץ,

עם מגפיים, בלי מגפיים, עם מטריה בלי מטריה. העיקר שילבשו מעיל. וכובע. וצעיף. ושלא יתקררו.


ובנימה של התחלת החורף,

שיהיו לנו השנה גשמי ברכה, בכמות מצויינת שתמלא לנו את הכנרת וגם את המאגרים והאקוויפרים.

ושלא יהיו הצפות באף ישוב.

שלכם,

ליטל ירון – אשה בפלוס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן