תכננתי לכתוב בפייסבוק פוסט מתרגש על הילד הזה. על הילד שלי.
על זה שמאתמול הוא מלש"ב, על זה שצו ראשון של ילד מגיע עם כאב בטן של אמא.
תכננתי לכתוב שצילמתי לו את המעטפה שעליה כתוב 'בלמ"ס' אחרי שהייתי בדואר, שלחתי לו בווטסאפ וכתבתי: מי אתה איש ומה עשית עם התינוק שלי?
תכננתי לכתוב כמה התרגשות היתה בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות, כי הוא הבכור והראשון מכל הכוונים. כי הסבתות שלו מעולפות עליו. וגם כל הדודות והדודים.
תכננתי לכתוב שאני מקווה שצה"ל ישתמש בשכל שיש לילד הזה, גם כי הוא ממש חכם (אמא משוחדת, זה כאן) וגם כי רועדות לי הביציות שהוא יהיה לוחם.
תכננתי לכתוב שאולי זה שהרופאה המחוזית כתבה בתיק הרפואי שלו, כשהיה בן שנתיים, שיש לו אסטמה תעזור בקטע הזה של הפרופיל.
תכננתי לכתוב שאני לא יודעת כלום על הצבא כי כל כך הרבה השתנה מאז שהשתחררתי.
תכננתי לכתוב שזה קטע שהוא מתעניין ביחידה שבה שירתתי.
תכננתי לכתוב שאני גרועה בלגהץ מדים ואיך עם ידיי השמאליות אני אתפור לו כל פעם את הדרגות?
תכננתי לכתוב שרק לא מזמן אבא שלו סיים להתנדב אחרי שסיים שירות מילואים.
תכננתי לכתוב בהומור וקריצה.
אז תכננתי…
ואז נכנסתי להתעדכן בווינט וקראתי את הכותרת. וזהו. נפרצו הסכרים. ישבתי ובכיתי בלי שליטה.
קצין נהרג, קצין נפצע ותושבי הדרום עברו שוב לילה של בלהות.
הסבים שלי היו חברי מחתרות; סבא אחד היה ממקימי חילות השדה, היה מפקד הר הצופים כשהיה מובלעת ושירת בצבא 25 שנה; אבא שלי היה איש צבא 25 שנים; דוד שלי היה קצין בצבא; אח שלי היה קצין בצבא.
ועם כל המסורת המשפחתית, הצבאית המפוארת… אני רוצה שהילד שלי יחזור מהצבא הביתה. שלם, בשלום.
כל המחשבות האלה והוא בסך הכל בן 16 וקצת, בכיתה י"א.
וקרוב לוודאי יכעס מאוד כשאראה לו מה כתבתי הבוקר בפייסוש קבל עם ועולם.
הבוקר הזה אני קצת אגואיסטית וגם קצת מרגישה שוב את חבל הטבור.
בתמונה, הילד ואחותו חולקים פלייליסט אחרי מסלול בטראנס פאגארשן ברומניה. הוא לא ידע שהטלפון שמונח על השולחן מצלם אותו כשאני מדברת איתו.
