איך? איך מוצאים טוב בתוך המועקה הזאת? בתוך הכאב, בתוך האדום שצובע את הערים, הרחובות.
איך מוצאים סיבה לחייך אל מול הדיווחים באתרי החדשות ובעיתונים?
כבר תקופה שאני תוהה אם השם שבחרתי לבלוג יכול לעמוד במבחן המציאות. אם גם עכשיו אני יכולה למצוא זוית חיובית. למצוא פלוס בתוך מינוסים.
כבר כמה ימים שעל קצה המקלדת יושב לי פוסט מפוחד, רועד, חרד.
כבר כמה ימים שאני רוצה ולא רוצה לפרסם אותו כי הוא צבוע בשחור, כי הוא נראה חסר תקווה.
ואז…אז הגיעה אהבה צעירה טרפה את הקלפים והעלתה חיוך.
תתחילו לקרוא, מבטיחה שבהמשך תחייכו.
הטרור משתולל ברחובות, אין לי מילים אחרות. אין לי ניסוח טוב יותר.
מפחיד, מחניק, מעיק. כל דיווח על פיגוע מתחיל את בהלת הטלפונים והסמסים לקרובים ולחברים שבאיזור.
תחושת הפחד מתודלקת בדברים שקורים מסביב, בפעולות שאני עושה ושעושים סביבי –
במשך כמה ימים, היה השער בכניסה למושב סגור גם בשעות היום.
אני מסיעה את הילדה אל בית הספר או בחזרה ממנו, תלוי במפלס החרדה באותו יום. חרדה שלי, חרדה שלה.
העובדה שהיא מחכה בתחנה לאוטובוס, מפחידה אותי.
הדלתות לחצר שפתוחות לרווחה במשך היום, כדי לאפשר לכלבלב להכנס ולצאת כרצונו, נעולות.
ככה גם הדלת הראשית. הימים שהשארתי הכל פתוח כדי שיכנס אור, שיכנס אויר נראים כרגע רחוקים. מפחיד. אין אויר, יש מחנק.
אני לא מרשה לילדים ללכת לבד לחברים במושב, אני מסיעה. אני גם לא מרשה להם ללכת למגרש הספורט או לגן השעשועים, מפחדת.
אני משתדלת למנן את החשיפה שלהם לחדשות, לעדכונים. העובדה שיש לכל ילד טלפון נייד לא מאפשרת לי להשאיר אותם בבועה, לעטוף בצמר גפן.
למרות שזה לא הגיוני וגם לא נכון, באמת שהייתי רוצה שיחיו במן שלווה. אפילו מדומה. קצת מאוחר לחשוב על להחזיר אותם לרחם, בכל זאת בן 13 ובת 10.5, אין מקום.
יצאתי הבוקר לפגישה. כבר בכביש המחבר בין המושבים הסמוכים היו מספר ניידות ורכב מג"ב, כנראה היתה התרחשות בשדות שקרובים לבית. נסיעה של שעה התארכה לשעתיים ויותר, הפגישה נדחתה.
צילמה רבקה קופלר – אוספת אוצרות
פניית פרסה בצומת הקרוב הביאה אותי לפקק נוסף בדרך חזרה הביתה. עצרתי בבית קפה קטן ניצלתי את הבוקר הפנוי הכפוי לתמלל ראיון. רק התחלתי להכנס לקצב הקלדה וזוג נכנס לבית הקפה.
בהתחלה לא שמתי לב והמשכתי לעבוד. ואז…אז התפרצה אנרגיה של אהבה צעירה.
צמד צעירים, לפני גיוס או חיילים בחופשה. התיישבו, הזמינו. דיברו בלחישות, צחקו.
הוא לא הצליח להוריד ממנה את הידיים, היא הסתכלה מסביב לראות אם רואים אותם.
אני לא היחידה שמחייכת. יש משהו בזוג הזה שמפזר אור. שמפיץ אופטימיות.
פתאום בית הקפה התרוקן, הלחישות שלהם נשמעו בבירור והם החרישו.
מילים עפו ביניהם על תמונות בטלפון, על טיול, מילים על רישיון נהיגה ועל חברים משותפים. ידיים ואצבעות נשלחו לאחוז מעל כוסות וצלחות. מבטים. חיוכים. אהבת נעורים צעירה. אוירה של סרט נעורים מתקתק, כזה שבא עם סוף טוב.
והנה זה, הנה מתגלה לי הדבר החיובי בתוך המפחיד, העצוב והאדום. הפלוס בתוך המינוסים.
מצאתי עצמי מחייכת, מרגישה לגמרי בגילי (אוטוטו 40) עם פרץ נוסטלגיה מטורף לשנות התיכון, לנאיביות, לאופטימיות, לסרט הנעורים שלי בתחילת שנות התשעים, אז התפאורה היתה מלחמת המפרץ.
פתחתי קובץ וורד נוסף כדי למהר ולכתוב את הטוב, את החיובי, את האור. כדי לא לשכוח את הדברים החשובים, כדי להזכיר לעצמי שלפעמים לא צריך לחפש קרן האור בקצה המנהרה, היא פשוט מופיעה. אולי קטנה, אולי קצת חלשה, אבל היא שם.
וכסיום מושלם לפוסט, ברקע של שיחת האוהבים התנגן השיר של שלום חנוך "לאט לאט", קלאסי.
שיהיו לנו ימים שקטים,
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס.
