מתי בפעם האחרונה רקדת סלואו? ואיפה?
אני רקדתי היום. אחר הצהריים. אחרי יומיים מטלטלים רגשית, שקשורים באופן ישיר וברור לתאריך האזכרה של אבא שלי. אחרי שעלה הצורך בשקט והתחשבות מצד בני הבית, הזמנתי אותו לרקוד.
סתם ככה, בצהריים מנומנמים של יום שישי. בתקופה מטורפת שלא דומה לכלום.
אחרי שה'חיוני' שלי עבר לעבוד בבית והיינו ביחד בחלל אחד 24/7.
אחרי שהיינו צריכים לבצע התאמות של מקום וזמן, של קצב, של עוצמות וסוג מוזיקת הרקע שמתנגנת בזמן שאנחנו עובדים.
אחרי המוווון זמן שלא רקדנו בכלל, בשום מקום. כי כבר הרבה זמן שלא היו אירועים משפחתיים, ולא ממש היתה הזדמנות.
אנחנו כבר לא ילדים, וכבר סוגרים שני עשורים של ביחד. ובכל זאת הזמנתי אותו לרקוד איתי סלואו בסלון. תוך שאנחנו סוגרים פרטים אחרונים לארוחת ערב שבת. בעיקר מי צריך מה ומתי במטבח כדי להכין את החלק שלו בארוחת הערב. מן שיחת לוגיסטיקה חצי רצינית וחצי משועשעת. מהשיחות הנינוחות האלה של מי שכבר יודע מה תגיד השניה, ומי שכבר יודעת מה יענה השני. שיחות שיש בהן הרבה שתיקות. שהשתיקות האלה נוחות.
איך זה קרה שככה פתאום הזמנתי אותו לרקוד? הוא הפעיל ביוטיוב את הפלייליסט עם הכותרת "אוהבת". אחרי שלא שם ♡ ונכנס עם שם המשתמש שלי. אני כמובן הצטרפתי מיד והתחלתי לזמזם ליד הכיור. ככה, עם הבצל ביד אחת ועם הסכין ביד השנייה.
כל פעם שיש מוזיקה ברקע, הגוף שלי מתחיל לזוז לבד עם המנגינה. ככה, בתוך הטרנינג ונעלי הבית ועם מה שנראה בבוקר כמו גולגול די חמוד ועכשיו לא ברור מה קורה שם למעלה על הראש.
ואז התחלף השיר, וביחד עם צלילי ההקדמה שמעתי אותו קורא מהסלון: "מאמי, את זה את בטוח תאהבי."
ואני כבר זיהיתי. כבר הייתי במצב של מזמזמת ומחייכת.
בצורה הכי ספונטנית, הנחתי מהידיים את הבצל והסכין וקראתי אליו שאני תיכף מגיעה ומזמינה אותו לרקוד.
והגעתי.
מרחק של אולי 10 צעדים מהמטבח לסלון, אפופה ריחות בישול, טיגון וקצת חומר ניקוי מהחלונות שניקיתי מוקדם יותר.
נעמדתי לידו קרוב, ליד הספה והושטתי לו יד. וככה בין הספה לשולחן רקדנו סוג של סלואו וליווינו את הראל סקעת בשיר שאני אוהבת כל כך ומדבר אליי בכל פעם שאני שומעת אותו. פעם הוא מדבר אליי בלחישה ופעם בקול גדול. שנינו זייפנו, אבל לאף אחד מאיתנו לא אכפת. הוא ואני כבר רגילים לזיופים הדדיים, והראל ממילא לא שומע שבלי להתכוון, אנחנו יוצרים לחן חדש 🙂
כשאני נוהגת והשיר מתנגן לו ברדיו, בעצירה הראשונה אני מחפשת אותו בפלייליסט שלי ושולחת מיד קישור לכפרעליו בוואטסאפ. עם משפט, עם מילה ולפעמים אפילו רק לב. אדום. או אימוג'י של נשיקה.
השיר הזה עושה לי קוועץ' בלב, בקטע טוב. הוא מצליח בבת אחת גם להעלות לי בעיניים דוק של דמעות וגם חיוך. ובעיקר להודות על מה שיש לי ועל מי שיש לי.
"זה אני וזו את
עכשיו זה שנינו כאן עם אותו המבט
יודעים מעט רוצים מהר
ורציתי כל כך לרוץ ולספר
אני לא מחזיק את זה בפנים
רוצה לעמוד לצעוק מכל הבניינים
כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה
כמה עוד אפשר צריך פה מילה יותר גדולה
כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה…"
•מילים ולחן, שגית שיר.
והנה השיר למקרה שתרצו לשמוע מההתחלה ועד הסוף.
שתהיה לנו שבת טובה,
בשורות טובות ובריאות
