בתאריך 4.9.2017 כפרעליו חגג יום הולדת 45. יום אחרי הוא עלה על מטוס לטיול של 6 שבועות. התחיל ברומניה, המשיך לוירג'יניה ארה"ב ומסיים ברומניה.
לא תכננתי לכתוב על הנסיעה שלו. אבל שני טקסטים שנכתבו ב"פתקים" בטלפון, גרמו לי לחבר אותם כאן לפוסט אחד. כדי שלא יעלמו לי בתהומות הווטסאפ.
את הראשון פרסמתי בקבוצת הווטסאפ של חברותיי למועדון #זמןאמא3 בהובלה של לירון גור שטייגמן.
כתבתי אותו בדקות בודדות, לא זוכרת מתי האצבעות שלי רפרפו כל כך מהר על המקלדת. כתבתי ומיד שלחתי להן. זאת הייתה שבת של געגוע. עד כאב פיזי.
את השני כתבתי לאיש עצמו. אולי כדי לחזק את עצמי, אולי כדי לחזק אותו אולי לחזק אותנו.
עוד שבוע בדיוק ב 9:15 אני אתניע את האוטו בחנייה ואסע לשדה תעופה.
עוד שבוע + שעה וחצי ניפגש לחיבוק משפחתי ענק. אני צופה דמעות.
עוד שבוע + 3 שעות אני אחנה ליד הבית של סבתא שלו כדי שהוא יכנס לחבק אותה ולהראות לה שהוא חזרה מאמריקה.
עם שווא נח באות מ השנייה. amrika. כי ככה היא אומרת במבטא תימני.
עוד שבוע + 3.5 שעות אני אחנה ליד ההורים שלו והוא חצי יילך חצי ירוץ פנימה לחבק את אבא שלא רגיל לא לראות אותו לפחות פעמיים בשבוע.
ואת אמא שהיא האדם הכי קרוב לו בעולם.
עוד שבוע + 5 שעות אני אחנה בבית והוא יילך בשביל, מחבק ילד מכל צד שלו ויכנס הביתה. הוא יישב על הרצפה ויחבק את הכלב שבוכה כל פעם כשמדברים בסקייפ.
התינוק של הבית.
ואז הוא יתיישב על הספה ויגיד לי "נו, אז התגעגעת אליי?" ויגיד לילדים "עכשיו אני קצת לבד עם אמא תיכף נפתח מזוודות".
ואז הוא יתקן, "יודעים מה תפתחו לבד ותקחו".
ואז הוא יהיה שלי 3 דקות שלמות. כי מה לעשות, לשבת בשקט הוא לא יכול. אפילו שהוא נטרף געגועים.
ואני? אני אנשום לגמרי. ואמלא את הריאות עד הסוף בפעם הראשונה מזה 6 שבועות.
כי הוא חזר מהטיול שלו. עם הלב שלי.
יום שני 9.10.17
6 תובנות מ-6 שבועות שלך בחו"ל
1. אני יכולה לעשות כמעט הכל לבד, מה שלא מצליחה יש למי לפנות לעזרה או בתשלום.
אני מתקתקת ענייני בית, קניות, בישולים, ילדים, הסעות, חוגים, שיעורים פרטיים, ימי הורים, טיפולים רגשיים או רפואיים. הכל במקביל לקפיצה שיש פתאום בעסק. הקושי הוא שאין גיבוי.
2. הבחירה שלי בביחד שלנו באה ממקום ומעמדה של כוח ובטחון ביכולות שלי ולא ממקום של חולשה. יכולה בלעדיך, הכי ולגמרי מעדיפה איתך.
3. הפתעות לטובה באו מצד אנשים שלא ציפיתי. עזרה, אוזן קשבת וכתף תומכת. מהמעגל החברתי, ממקום העבודה ומהמשפחה שלך.
מהצד שלי זו הייתה קולגה שהקשרים בינינו עסקיים.
רשימת ההסברים ל-למה לא התקשרתי, סימסתי, כתבתי ווטסאפ בחמישה וחצי השבועות האחרונים מגוונת.
ומיד אחרי ההסבר מגיע המשפט 'ואו, עבר מהר' או 'קטן עלייך את מלכה/אלופה/תותחית' ולא לשכוח גם 'אין, אין רק את יכולה לקחת כזה דבר בקלות'.
בינינו, זה ממש לא עובר מהר. ממש לא בקלות והיו לי רגעי שבירה כולל יום שלא רציתי לצאת מהמיטה וגם כשבכיתי לך בטלפון.
נראה לי שזה עובר מהר למי שלא קרוב אליי.
4. החוסר בנוכחות שלך ובזמינות שלך לענות לטלפון מגיע בדברים הקטנים. בהתייעצויות היומיומיות ובשיתופים של דברים שצצים בהפתעה.
לקוחה חדשה, כדאיות של פרוייקט חדש, סדנה שיוצאת לדרך ואחת שבפיתוח. תימחורים, לו"ז ועזרה עם אקסלים. אתה תמיד בונה לי את הטבלאות.
5. זה בסדר לשתף את הילדים בקושי, בגעגוע ובעצב. לבקש מהם עזרה, לשקף את האמת ולהקפיד על בחירת מילים שלא אשמע מסכנה או קורבנית.
6. לשחרר, לפרגן, לאהוב. זו מהות הזוגיות שלנו אם אני צריכה לבחור לה 3 שמות פעולה. המרחב האישי, התמיכה ברצונות של האחר/ת והרגש המלכד, זאת הנוסחה שלנו לזוגיות שעובדת.
בשבת הוא חוזר מטיול בארה"ב ויחזיר את לי הלב למקום.
לא תהיה לי ברירה, בשעות אחרי שהוא ינחת אני אחלוק אותו עם הילדים שלנו, ההורים שלו וסבתא שלו.
בלילה, כשנהיה רק שנינו בחושך. אני אחבק אותו חזק ואגיד לו כמה התגעגעתי.
אחרי כמה שניות של שקט, אני אגיד לו שאם תהיה לו כזאת הזדמנות נוספת, אני אדאג לכל מה שהוא צריך לפני הטיסה ואסיע אותו שוב לשדה התעופה.
ככה זה כשאוהבים, נכון?
ליטל
