איך זה התחיל?
ממייל. יש אנשים שכשהם שולחים מייל, הסקרנות גורמת לי לפתוח אותו מיד.
אחת מהם היא טלי בריל AKA "אמא דיגיטלית". הנה העיקר –
חמישי בשבע, מתנתקים מהמסכים מתחברים לילדים. – בואו לקחת חלק בקמפיין הורים חדש!
קמפיין הורים חברתי חדש יוצא ממש עכשיו
המטרה – לעורר שינוי ומודעות של כולנו (וכן זה כולל גם הורים מחוברים כמונו(…
החלטנו לעשות מעשה, ולצאת בקריאה להורים, להתנתק לפחות לשעה אחת בשבוע ולהתחבר רק לילדים. בלי טלפון! בלי אייפד! בלי טלויזיה!
רק אנחנו לשיחה מול הילדים שלנו. עוזבים את המסכים לשעה אחת .
הצטרפו אלינו- לילדים שלנו. הרי עבורנו הם שווים הרבה יותר משעה אחת בשבוע.
נכנסתי לקרוא את הכתבה של נירת צוק במיגזין "עשר פלוס" וגם ב Ynet הורים כדי לדעת קצת יותר.
מה קורה אצלי בבית עם המסכים?
בזמן ארוחת הערב הטלביזיה כבויה, הניידים על השידה ולא על שולחן האוכל.
הלפ – טופ לרוב (אבל לא תמיד) סגור והטאבלט שמשמש את הבכור ללימודים בבית הספר (אבל ממש לא רק) נמצא אצלו בחדר.
אחר הצהריים כשאני עם הילדים, בין החוגים וכשצריך עזרה עם שיעורים או ללמוד למבחן אני מאוד משתדלת לא לענות לשיחות טלפון.
אבל…
בהסתכלות כנה לתוך "הלבן של העיניים" של עצמי מול המראה, אני חייבת להודות שההתנתקות ממש לא מלאה.
כשאני שומעת את הצליל של הווטס – אפ, המסנג'ר, המייל שנכנס אני מציצה לראות מי השולח. לפעמים אני עונה לטלפון רק כדי להגיד שעכשיו הזמן עם הילדים.
צילום: shutterstock
אפשר להגיד שהיוזמה הזו של *נירית צוק חידדה והזכירה דברים שהבטחתי לעצמי.
לא לתת לעבודה ולעובדה שכל העולם שלנו נמצא בתוך מכשיר, שהפך להיות המשך ישיר של כף היד – להפריע בזמנים הלא נכונים.
הדוגמה האישית שאני רוצה לשמש, הדליקה לי נורה מעל הראש.
צילום: shutterstock
עניתי לטלי שאני בעניין ומהרתי לפרסם על הקיר שלי בפייסבוק –
היה לי חששות מתסמיני גמילה, כי אני באמת מכורה לעניין הזה של הדיגיטל.
בדיוק לפני שבוע, יום חמישי ה 23/10 פרסמתי שוב את התמונה על הקיר שלי בפייסבוק. לתת תזכורת לעצמי וגם לצרף את את מי מחברי שמתאים לו להתנתק לגמרי מהמסכים לשעה.
בשעה 18.30 הניידים היו בצד, הטאבלט בחדר, הלפ – טופ סגור.
מסתבר שבכתבה ששודרה בתוכניתו של עודד בן עמי על היוזמה להתנתק מן המסכים, יש צילום מסך של דף הפייסבוק שלי!
האם הצלחתי? מה למדתי?
כן! הייתי בטוחה שהצורך העז להציץ ולראות איזה סימן קטן מופיע בצד הימני העליון של המסך יגבר. אבל זה לא קרה.
קיטורים נשמעו מצד הילדים, בעיקר האמירה – "זו לא בחירה שלי, זו את שהחלטת להצטרף לדבר הזה". אבל מאחר ובבית שלי, אני קובעת – המסכים נסגרו.
למדתי שקצב החיים המהיר והעובדה שהכל מתנהל דרך מכשיר אחד (כולל תוכנת המשו"ב בבית הספר) מכניסה אותנו לסחרור. צריך בהחלטה מודעת להאט את הקצב עד עצירה מוחלטת.
למדתי שמשך ארוחת הערב היה כפול ושלילדים לקח חצי שעה עד שהפסיקו לקטר.
למדתי שלפעמים דווקא משהו חיצוני ויזום יכול להזכיר את מה שהבטחתי לעצמי וקצת שכחתי…
למה דווקא בימי חמישי בשעות 19.00 – 20.00?
החלטה שרירותית בלבד, דוגמה למה אפשר לעשות, משהו להתחיל איתו – תקראו לזה איך שתרצו.
היוזמה באה כדי לעזור למי שרוצה וצריך את התזכורת להתנתק מהמסך ולהתחבר לילדים, למשפחה.
אפשר להחליט על כל שעה אחה"צ או בערב, בכל יום בשבוע, כמה פעמים בשבוע שרוצים.
תלוי כמובן בגיל הילדים, בחוגים ובפעילויות.
אצלנו בבית היום והשעה התאימו – שני הילדים בבית, אחרי חוגים והפעילויות.
ומה לגבי הערב?
כבר הודעתי בבוקר שהערב ממשיכים במתכונת השבוע שעבר, אגיג בעדינות שזה לא התקבל באהדה רבה.
אבל מאחר ואנחנו ההורים ואנחנו מחליטים – גם הערב בין 18.30 ל 20.00 המסכים כבויים.
מה קורה אצלכם בבית? איך אתם מתנהלים מול המסכים – מוזמנים לשתף בתגובות.
שלכם,
ליטל ירון -אשה בפלוס.
*נירית צוק העורכת הראשית והמנכ"ל של "עשר פלוס" מגזין אינטרנט להורים ולמתבגרים. דף הפייסבוק של "עשר פלוס"
