יושבים בסלון, הוא על כורסת הטלביזיה, אני על הספה הארוכה. שנינו אחרי מקלחת, שנינו בטרניניג נוח.
הילדה בחדר שלה, מציירת במיטה כי היא פשוט חייבת, אבל חייבת לצייר משהו.
הילד בחדר שלו, קורא ספר עם דרקון כחול, או אולי דרקונית כחולה.
מהדורת חדשות בפנים וגשם יורד בחוץ.
הוא מספר לי על היום הארוך שהיה לו ומפהק כל הזמן. אני מקשיבה.
שואלת, מקשיבה, שואלת, שוב מקשיבה.
משום מקום ובלי כל קשר הגיוני למה שהוא מספר שהיה משהו ממש רציני,
כלונסאות ובסיס זה רציני – אני אומרת שבא לי גלידה!
גלידה? יותר מתאים לך להגיד שבא לך סטייק, כך האישלי.
אבל באמת בא לי גלידה ואני בכלל בטרנינג בסלון מתחת לשמיכת פליז.
אני שואלת אם בא לו לסוע לקניון דרורים, להפתעתי הרבה הוא קם מהספה,
ממש לא מבליע פיהוק והולך לחדר להתלבש.
יאללה נו, בואי, ניסע לגלידה.
התלבשנו, אמרנו לילדים שתיכף נחזור ויצאנו –
אל הלילה, אל החושך, אל הגשם.
ככה, פשוט.
מפטפטים באוטו, מגיעים לגלידריה כדי לגלות שאין איפה לשבת.
אני מתבאסת, הוא אומר לי, נו, תבחרי. נשב בפנים, בתוך הקניון.
בחרתי, הוא בחר, הוא שילם.
נכנסנו לקניון וישבנו על ספסל עץ, פטפוטים קטנים, רגילים.
הוצאתי את הטלפון ובקשתי ממנו שנצטלם "סלפי", הוא אמר שהוא
שמע בחדשות שככה מתגברת מכת הכינים.
כל כך צחקתי שכמעט נפלה לי הגלידה, הוא הבטיח שאם היה נופל,
היינו קונים שוב, גביע חדש.
ככה פשוט, גלידה בחושך, בגשם, במעיל בתוך קניון.
זה פוסט מאוהב. אבל ממש מאוהב באיש אחד שיצא
מנוחות של ערב חמים בבית לקור של גשם וגלידה
ואשה שבא לה. בא לה גלידה.
הדברים הפשוטים האלה, הקטנים, אפילו שהם קרים
הם עושים לי חם בלב.
מאחלת לנו עוד גשמים, אפילו שתיכף
נגמר לו החורף הזה שלא ממש הגיע.
תודה רבה לרבקה קופלר על הזכות להשתמש בתמונתה, אתם חייבים לראות את האתר שלה
ויש לה בלוג מקסים מקסים מקסים עם תמונות וסיפורים – ממש כאן בקישור.
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס.
