חולון. צהרי היום.
אני צועדת על המדרכה בין מקום החניה ליעד שלי.
היה חם, ומסיכה, ותיק על הגב ושקית בד ביד.
לא אידאלי למנומשת לבנבנה ששכחה את הכובע שלה בבית. זה עם השוליים שעושה לה צל על על הנמשים.
רק רציתי להגיע, לקנות מה שתכננתי ולחזור לאוטו הממוזג.
בחור על אופניים חשמליים גרם לי לזוז הצידה כדי לפנות לו דרך ומבט אחד קצר ימינה, גרם לי לעצור מול גרם המדרגות הזה.
אין לי הסבר מדויק על מה ולמה, אבל הורדתי את תיק הבד לרצפה, ניסיתי לעמוד בפיסת צל, הורדתי את התיק מהגב ושלפתי ממנו את הנייד.
לחצתי, לחצתי שוב. לא מרוצה. מחקתי מהגלריה.
זזתי קצת ימינה, קצת קדימה, חזרתי חצי צעד אחורה. והקלקתי. ואז הקלקתי שוב. קצת ערכתי, קצת פילטרתי לשחור לבן.
השחור-לבן נותן לפעמים תחושה של 'פעם מזמן' של משהו ישן.
עם הצילום, והתזוזה והעריכה נשארתי לעמוד מול הגרם. כנראה פרק זמן שתפס תשומת לב.
לידי נעצר איש. עם מסיכה, כובע מצחייה ומשקפי שמש. צורת הדיבור, הניגון היידי וגם משהו במנח הגוף, הבהירו שילד, הוא לא.
מה את מצלמת? מה ראית? אני כל יום עובר כאן ולא ראיתי דבר מיוחד.
חייכתי, אבל הוא לא ראה כי גם אני עטיתי מסיכה והרכבתי משקפי שמש.
זה מזכיר לי את הבניין שגרתי בו כשהייתי ממש קטנה.
פה אצלנו?
לא, בעכו.
מעניין. הוא אמר.
שקט.
הבתים דומים? כן ולא, אמרתי. משהו באבנים הקטנות, בתריסים, בחלונות, בדרך שנראית ארוכה עד הכניסה. משהו בהרגשה.
עמדנו כמה דקות אחד ליד השנייה ושתקנו.
בסוף אמרתי לו שהיה לי נעים להזכר, ותודה.
איחלתי לו המשך יום נעים ופניתי לכיוון היעד.
הוא המשיך לעמוד ולהסתכל גם כשחציתי את הכביש לצד השני והמשכתי ללכת.
מעניין אותי על *הוא* חשב ומה *הוא* ראה בעיני רוחו או בעיניו ממש.
זה היה אחד מאותם מפגשים מהסוג האישי.
כאלה שנשארים איתי עוד כמה ימים אחרי שהם קורים, בדרך כלל בלי להבין מה בדיוק קרה שם.
רגע בזמן,
חוויה אישית.
ליטל
רוצה לצלם סלפי אליפות? כאן בכתבה, טיפים מהצלמת הבינלאומית לילך ברעם.