כשאת יודעת שכשמתחילה העונה ואת יכולה להכנס לחצר של השכנים ממול ולקטוף גויאבות מהעץ,
כשהשכן שגר קרוב לתחנת ההסעה אומר לבת שלך שתבוא לקטוף קלמנטינות שיהיה לה לבית הספר –
זו התמצית וגם התזכורת לזכייה שלנו.
צולם ע"י אורלי כהן. חיים וטעים – אוכל ובריאות
זכינו בלוטו. בעצם, זה יותר מזכייה בלוטו. האמת, אין לנו סיכוי ממשי לזכות כי אנחנו לא ממלאים…
קורה יחסית הרבה, ששואלים אותי על החיים במושב, במקום קטן, במקום שלא גדלנו בו.
התשובה הראשונה והמיידית היא – היה לנו מזל שבחלק של ההרחבה שבו אנחנו גרים
יש לנו שכנים שבחלומות הכי ורודים שלנו, לא יכלנו לבקש טובים יותר.
זה התחיל כבר תקופת הבנייה. האיש היה כאן ימים, לילות, חגים ושבתות כשלא הכרנו אף אחד.
זה לא הפריע לשכנים ולשכנות הקרובים להביא לו בקבוקי מים קרים, להציע לו לאכול, להציע עזרה,
להציע לחבר את המכונות לחשמל ואחר כך אפילו לא לקחת תשלום בתמורה.
כשעברנו לבית עם פעוט בן שנתיים ובשמירת הריון, כל פעם שהשכנה בשלה משהו שהיא ידעה
שאני אוהבת, קיבלתי צלחת או סיר עם התבשיל.
היה מקרה אחד שהריח של הדגים החריפים כל כך הטריף אותי שקמתי מהמיטה,
דפקתי בדלת וביקשתי רוטב כדי לטבול בו חלה.
אז בשבוע שאחרי…קיבלתי סיר קטן עם קצת דגים ומלא מלא מלא רוטב.
אחרי הלידה, שכנה אחרת שאלה אם אני מוכנה לקבל בגדי ילדות מיד שנייה, אמרתי כן.
למחרת בבוקר, חיכו לי מחוץ לדלת 6 שקים מלאים, "מפוצצים" בבגדי ילדות מהממים.
אחרי פתיחת השקים הבנו לפי הריח שהכל מכובס. עם כל ההורמונים שאחרי הלידה, לא הפסקתי לבכות שעתיים.
ויש את אירועי ה"טראומה" שמשום מה כולם קרו כשהאיש היה במילואים –
לפני מספר שנים פרצה שריפה בשדה קוצים שצמוד לבית שלנו.
האיש כאמור היה במילואים, אני הייתי מחוץ לבית.
חזרתי הביתה כדי למצוא את השכנים עם צינור מים מרחיקים את האש מהגדר.
(מכבי האש לא הבינו שבמושב אחד קטן יש 2 מוקדים לשריפה ולא שלחו זמן די ארוך כבאית נוספת)
ואחד השכנים מנסה למצוא דרך לדרדר את האוטו שלי מהחנייה כי האש כבר ממש התקרבה.
במקרה אחר ומביך במיוחד, נסעתי "רוורס" בחניה ישר לתוך השער ששכחתי לפתוח.
שילוב של איש במילואים שתמיד יוצא לפני, כך שאני לא רגילה לפתוח את שער החניה,
שמש מסנוורת במראה וחוסר תשומת לב עם 2 ילדים בוכים במושב האחורי.
השער התעקם בעודו סגור, המכונית ניזוקה, אני מאחרת לעבודה. מרימה טלפון לשכן שלנו,
זה עם הקלמנטינות, זה שהילדים כל כך אוהבים עד שאימצו אותו לסוג של סבא למרות
שהוא צעיר בהרבה מהסבים שלהם. בוכה בטלפון מלחץ, השכן שעבד קרוב באותו יום חזר למושב,
פתח עם כלי עבודה את השער, הרגיע אותי ואפילו התקשר לאיש כדי שאני אסע רגועה לעבודה.
אחר כך עזר לרתך מוט חדש לשער.
אותו שכן, הניע לי את האוטו בכל הפעמים ששכחתי אורות דולקים…
זה קרה כל כך הרבה עד שנעניתי לתחנוניו והתקנתי זמזמם.
אותו שכן הגיע להציל אותי כשהדוד התפוצץ ודלף בתוך הבית ויצר לנו גשם
מתקרת המטבח כשהאיש הוקפץ ביום שישי בצו 8.
הוא קנה דוד חדש, הביא אותו, התקין אותו, סידר אותו. ושוב הרגיע אותי והתקשר לאיש שלא ידאג.
אצל שכנה אחת יש מפתח ספייר, לילדים יש את מספרי הטלפון של האחרות והאחרים
והם יודעים שאם אנחנו לא בבית הם יכולים ללכת לכל אחד מהם וכל אחד יעזור.
צולם ע"י רבקה קופלר – תמונה אחת וסיפור
ואלו רק כמה דוגמאות לשכנות טובה, בלי אגו, בלי רשעות. וכל זה מתקפל לאפשרות
להכנס לחצר ולקטוף קלמנטינות וגויאבות.
זה המקום לפרגן ולהודות –
לאורלי כהן, האמא של הבלוג – חיים וטעים – אוכל ובריאות כאן בקישור – האישה והמתכונים,
שצילמה בשבילי קלמנטינות כדי שתהיה לי תמונה ששווה יותר מאלף מילים.
אני ממליצה לכם לדפדף בבלוג שלה, תמצאו דברים נפלאים! בריאים! טעימים! מניסיון!
לרבקה קופלר, האמא של הבלוג – תמונה אחת וסיפור כאן בקישור – האישה והכשרון ששלחה לי צילום
שצילמה בשוק וולטהמסטואו, לונדון. כדי שיהיו לי יותר מאלפיים מילים.
אני ממליצה לכם להכנס לאתר החדש שהיא השיקה כאן בקישור. האלבום החביב עלי הוא duo.
אני מאחלת גם לכם שכנים כמו שלי במושב, שכנים וירטואליים כמו שלי מקבוצת "בלוגרים ובלוגריות בסלונה",
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
