על היוזמה
יש דבר כזה מועדון קריאה, באמת, כזה כמו שרואים לפעמים בסרטים
האמריקאיים BOOK CLUB ואפילו ממש כאן בשרון.
יש יותר ממועדון קריאה אחד, אבל בפוסט הזה אכתוב על "מועדון קוראות לב השרון".
אנחנו קבוצה של 8 נשים שאוהבות לקרוא, אוהבות לדבר על ספרים ובשם
האהבה הזאת התחלנו להפגש פעם בחודש אחרי שכולן קוראות את אותו הספר.
אנחנו נשמח מאוד להגדיל את הקבוצה שלנו ולצרף אלינו נשים נוספות.
לא כולנו הכרנו אחת את השנייה לפני המפגש הראשון של המועדון, אני למשל הגעתי לבד, מה שלא פגע ביכולת להנות ממה שיש למפגש כזה להציע.
כל פעם אנחנו נפגשות אצל מישהי אחרת, האירוח בהתנדבות למי שלא מתאים – לא מכריחים.
היוזמה של הקמת מועדון הקוראות היא של דורית תמיר, תושבת אבן יהודה.
זה התחיל כיוזמה מקומית וכיום יש 17 מועדוני קריאה ברחבי הארץ והמספר רק הולך וגדל. את הכל עושה דורית בהתנדבות מתוך אהבה לקריאה. נטו אהבה.
יש לנו אפילו קהילה נחמדה וחביבה בפייסבוק, מוזמנים לראות כאן בקישור.
במפגש הראשון דיברנו על הספר המורדים / שאנדור מאראי. מה חשבתי על הספר תוכלו לקרוא כאן.
במפגש השני דיברנו על הספר תחושה של סוף / ג'וליאן בארנס.
אפשר להצטרף בכל מפגש, גם אם לא נכחתן מפגשים קודמים.
על הספר – ארוחת הערב / הרמן קוך
למפגש הפעם הגעתי בלי "שיעורי בית" לא סיימתי את הספר, בדיעבד גיליתי שעצרתי בדיוק כשחלה התפנית, בנקודה שהכל מתהפף והופך ברור יותר. הנקודה שבה כל מה שחשבתי כקוראת מסתבר כלא דומה למציאות שמתאר המחבר.
לא חייבים לסיים ספר כדי להגיע למפגש, מסתבר שאחרי ששומעים את החברות מדברות מרגישים שחייבים לקרוא את ההמשך.
אז חזרתי הביתה ב 23.30 וסיימתי את הספר רק כדי להבין שהחברות צדקו – ספר מטלטל, מעלה שאלות של מוסר, של מה הייתם מוכנים לעשות כדי לחפות על ילדיכם – האם הייתם מוכנים לתת לו להתחמק מפשע? ומרצח? האם ניתן לפתור אדם מאחריות על פשע רק כי רופא "כתב לו פתק" שהמחלה הנפשית שלו היא גנטית?
על מה הספר?
דרך תיאור של מנות המוגשות בארוחת ערב במסעדת יוקרה בהולנד, נחשפים מעשי אלימות נוראיים שבצעו שני נערים, בני דודים.
לארוחת הערב נפגשים הוריהם של הנערים. פאול וקלייר לומן, הוריו של מישל וסרג' ובבט לומן הורין של ריק. סרג' הוא מועמד בבחירות לראשות ממשלת הולנד. יש לו סיכוי גדול להבחר, או לפחות היה לו עד אותו הערב.
במחצית הראשונה של הספר עושה רושם שקלייר ופאול נותנים למישל את הטוב ביותר, עושים את הטוב ביותר שהם יכולים. מדי פעם יש "חריקות" מן הצצה לעולם אפל, מוזר, לא ברור בחייו ובהתנהלותו של פאול. הרושם, המעטה שהם מגדלים ומשקיעים בבנם כדי שיגדל ויעשה לאיש הטוב ביותר שיכול להיות. הם דואגים לעתידו. תיאורים של מקרים של הצצה לאלימות קיצונית נראים בהתחלה מנותקים, לא קשורים, לא ברורים.
פאול מתאר את אחיו המפורסם בצורה לא מחמיאה בעליל, שלילית, מסואבת, רודפת כוח ובצע, דמות דו-פרצופית: סרג' האמיתי וסרג' הפוליטיקאי, המזוייף.
הוא לועג לבחירתם של סרג' ובבט לאמץ ילד מאפריקה בנוסף לשני ילדיהם הביולוגיים.
בצורה מוזרה הוא בוחר שלא לתאר את מחלתו או מה גרם לאשפוזה ולניתוחים שנאלצה לעבור רעייתו.
בתפנית חדה ומוזרה במחצית השנייה של הספר מתגלה האמת. מפתיעה, מטלטלת. כל מה שחשבתי כקוראת, כל מה שגרם לי להזדהות עם פאול ומצוקותיו התברר כהטעייה כתובה היטב של המחבר. הוא הצליח "לעבוד" עלי ולגרום לי להזדהות עם…טוב, תצטרכו לקרוא לבד אחרת זה יהיה ספוילר רציני.
על מה דיברנו בעקבות הספר ?
איפה עובר הגבול בין האחריות שלנו כהורים למעשים של ילדינו? עלתה השאלה מה היה קורה אם היינו מגלות שהילד שלנו בצע פשע, רצח – בהנחה שאף אחד אחר לא יודע ולא יגלה מה היינו עושות? הולכות לרשויות? לא הולכות לרשויות? מסגירות או לא מסגירות? לא מסגירות ומצליחות לחיות עם הסוד הנורא?
אף אחת לא יכולה לדמיין את עצמה עומדת בכזה מצב, הכל השערה. אני חושבת שכל אחת הייתה רוצה לחשוב על עצמה שתעשה את הדבר הנכון, המוסרי, אבל אני לא בטוחה אם זה יעמוד במבחן המציאות. כשזה מגיע לילד שלי.
דיברנו על "סחיבה" מחנויות ואיך התייחסו אליה כשהיינו ילדות ואיך אנחנו מתייחסות לזה כאמהות, דיברנו על הצבת גבולות מהילדות המוקדמת ואיפה אנחנו שמות את עצמנו בבית, מול הילדים במה שקשור למטלות בבית, להכנת שיעורי בית. איפה אנחנו לוקחות אחריות? איפה אנחנו "עושות בשבילם"? איפה אנחנו נותנות להם לשאת באחריות ולקבל את תוצאות מעשיהם.
דיברנו על גיל של אחריות בפני החוק, אחריות ההורים, דוגמה להורים שהתנתקו מבנם אחרי שהואשם ברצח ואיך אנחנו מרגישות לגבי זה.
דיברנו על חינוך מול חברה, על השפעות מהבית והשפעות מהחוץ. על גורר ונגרר.
על מקומם של החברים בחיי הילדים/הנוער.
ספר מעורר מחשבה, ספר שכדאי לכל הורה לקרוא אפילו שהוא מאוד קשה לעיכול.
רוצה להצטרף למועדון הקוראות? נשמח להכיר אותך –
תוכלי להשאיר הודעה בתגובות ואחזור אלייך.
ליטל ירון
בלוג השרון
