זה יהיה אחד הפוסטים שאני מתחילה מהסוף – לכו לראות את ההצגה "מה באמת קרה?"
תלמידי שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מגישים על במה קטנה ואינטימית ועם כמות עצומה של רגישות וכשרון את אחד הנושאים החמים והחשובים, על גווניו ומורכבותו.
פגיעה מינית, אונס, קרב גרסאות, המילה שלה מול המילה שלו, שיימינג, הסתרה ובחירת צדדים.
מה באמת קרה? על מה ההצגה?
מסיבה סטודנטיאלית אמריקאית טיפוסית, או לפחות כזו שמוצגת בסרטים – מוזיקה בפול ווליום, כמויות גדולות של אלכוהול, ריקודים ביחד ולבד, מבטים שמצטלבים.
ליה ודייויס מסיימים את המסיבה בחדר השינה מאחורי דלת סגורה.
דיוויס (יובל שבח) מתאושש מפרידה שהשאירה אותו שבור לב וליה (מורין אמור), כך התברר משיחות בין חבריו של דייויס, מאוהבת בו כבר משנת הלימודים הראשונה.
בבוקר למחרת, הקהל עוקב אחרי הליכתה השפופה של ליה, אחרי הבעת פניה ההמומה ומדמיין מה קרה שם באמת. או שאולי לא קרה?
דיוויס מתעורר לבוקר שאדי האלכוהול כבר לא מורגשים באוויר, עם כאב ראש נוראי, לחץ מבחינה הולכת וקרבה ו… שום זיכרון למה שקרה בערב הקודם.
הוא לא מצליח לשחזר את הפעולות והמעשים מליל אמש, עד שחברו ושותפו לדירה (אדם אלשיר) רוצה לשמוע פרטים על הלילה הקודם.
מכאן מתחילים העניינים להסתבך, ליה מאשימה את דיוויס באונס. דיוויס, לא רק שלא זוכר דבר לא מצליח להבין איך זה קרה לו, או קורה לו.
הוא, חבריו ומכריו מסכימים כולם שזה לא משהו שמתאים לו, לא משהו שהיה עושה. הוא השכן ממול האולטימטיבי – בן למשפחה ממעמד גבוה, שרואה חשיבות בלימודים ובהצלחה בהם, שיודע שהדרך להצליח בחיים עוברת דרך עבודה ולא דרך הכיס של ההורים. בחור צעיר שמתחיל את חייו הבוגרים, שמנסה להתוות לעצמו דרך.
ליה שמשתפת את שותפתה לדירה (גל מלכה) במה שעבר עליה, לא מצליחה למרות החברות ביניהן לזכות באמון שלה.
משהו בתיאור של ליה לא "מתיישב" לה עם האופי של דיוויס.
במשך דקות ארוכות יש תחושה של חוסר אונים שעוברת גם אצל הקהל, הנטייה להאמין לה, לגבות אותה, להאשים אותו.
עם התקדמות ההצגה נחשף הקהל לפרטים שונים ומטרידים מעברה של ליה: השכונה ממנה הגיעה, המשפחה שלה, ההסטוריה המשפחתית המורכבת והכואבת.
מתוך אלה ועם הופעתה של אחותה (אלי סטין) מתבררים פרטים נוספים: דרך החשיבה והמחשבה שלה ומה שמניע אותה לפעול. נחשפים פרטים על מערכת היחסים של ליה עם הארוס שלה (יוסיאל נאמן) ועל מה שהיא מוכנה לעשות כדי לשמור אותה. ולמה היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמור עליה.
הקהל יושב ורואה את שני הצדדים, את שתי הגרסאות, את האמת ואת מה שלא. יש תחושה של חוסר אונים ממש שעוברת אליו מהדמויות שמולו.
תחושת חוסר צדק שנוגעת ופוגעת בכל הצדדים. נחשף למערכות יחסים מורכבות וקשרים בין הדיקאן, נבחרת הכדורסל, בנים ובנות, גברים ונשים, חברים ושותפים.
הקהל יושב מהצד ורואה איך חיים עלול להיהרס, איך עתיד יכול להשתנות וכמה השפעה, גם הרסנית יכולה להגיע לתוך חיים של מישהו אחד בלי שיש לו או לה שליטה בכך.
עוברת המחשבה המטרידה עד כמה לילה אחד של שכרון יכול להרוס חיים של אנשים, עד כמה קלה היד על ההדק וכמה רחוק מוכנים א.נשים ללכת כדי לשמור על האינטרסים שלהם ועל הסודות שלהם. על כוחה של מניפולציה.
מניפולציה של מי? על מי?
מי נפגע? מי צודק?
במי תומכים? את מי מגבים?
מי מתקדם הלאה מאותו לילה ומי משלם מחיר כבד?
אם אספר ואגלה את התשובות, אני אעשה ספוליר, לכן מכאן ואילך אני אתן לכם לגלות לבד.
מה באמת קרה בבוקר שאחרי ההצגה?
התמזל מזלי להגיע לערב הבכורה של ההצגה, זאת הפעם הראשונה שלי בהצגה מהסוג הזה, של סטודנטים ובסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.
הסטודיו ממוקם בשכונת התקווה בתל אביב. הרחובות הצרים והחושך שקיבל את פני ביציאה מהרכבת היו סוג של תפאורה שבדיעבד, די התאימה להרגשה שאיתה יצאתי מההצגה.
הלוקיישן והאווירה לא דומים לשום דבר שהכרתי, לא לאולמות מופעים, לא להיכלי תרבות, לא למקומות אחרים שבהם יצא לי לראות מופעים מוזיקליים.
הבמה קטנה, המקום קטן, ביתי ואינטימי. הקהל ישב קרוב מאוד לשחקנים, מה שנתן תחושה שאני חלק ממה שקורה בהצגה, חלק מההתרחשויות, חלק מהחיים של הדמויות על הבמה.
אני לא יודעת איך זה נראה בהפקות אחרות, מבחינתי זה אחד הדברים שיגרמו לי לחזור ולצפות בהפקות והצגות נוספות.
בבוקר שאחרי ההצגה התכתבתי עם שירי בווטסאפ, זה מה שכתבתי לה:
שירי, היה מעולה.
קאסט נהדר, ערימות של כשרון על הבמה.
אהבתי שהמפגש היה קטן ואינטימי.
הנושא של קרב גרסאות ומחירים שמשלמים גברים ונשים על מילים ומעשים – מטופל מצוין בעיני.
היו קטעים שהיה נראה קצת קושי במעבר בין אנגלית לעברית, אבל זה היה זניח.
גם כשהיו גליצ'ים בטקסט או כדורסל שפגע בתאורה 🙂 השחקנים יצאו מזה באלגנטיות או בהומור ראויים לציון.
ערב שהיה גם מהנה, גם מעורר מחשבה וגם חשוב מבחינת המסר.
תודה!
ואני מוסיפה בזמן כתיבת הפוסט, אם ככה נראה הדור הבא של שחקני התיאטרון, אני עוקבת מעכשיו גם אחרי הפרסומים של הסטודיו למשחק וגם איפה אפשר יהיה לפגוש בהם בעתיד.
הסטודיו של יורם לוינשטיין נותן לקהילה
בסיום ההצגה, פנה השחקן רועי רביב לקהל ושיתף בפרויקטים השונים בהם שותפים התלמידים בסטודיו, על הקשר לקהילה ולתושבי השכונה. מתברר שלא רק לומדים משחק, אלא גם משלבים הדרכת דרמה בקהילה של שכונת התקווה.
הסטודנטים/השחקנים עובדים עם קבוצות שונות של ילדים ונוער בסיכון, ילדים עם צרכים מיוחדים, בני נוער הלוקים בהפרעות נפשיות, נוער בסיכון מהמגזר הדתי, בתי ספר יסודיים בשכונה עיוורים וכבדי ראיה, קשישים ועוד.
בנוסף הסטודיו מקיים פרויקט מפעל מנויים לתושבי השכונה הנחשפים לראשונה בחייהם להצגות ממיטב הרפרטואר הקלאסי והמודרני באולם התיאטרון שממוקם אף הוא בשכונה בהשתתפות שחקני שנה ג'.
עוד על הפרויקטים הקהילתיים כאן
עד מתי ההצגה "רצה" והטבה שווה לקוראות סלונה
מה באמת קרה? מציגה לקהל עד תאריך 17.03.2019
מחיר כרטיס: 70 שקלים לקוראות סלונה: 45 שקלים עם קוד קופון saluna
רכישת כרטיסים כאן בקישור
מה באמת קרה?
מאת: פול דאונס קולאזיו
תרגום: עינת ברנובסקי
בימוי: שלומית ארנון בר-לב
מוסיקה: איסר שולמן
תאורה: אמיר קסטרו
תלבושות: לין שלום
תפאורה: שובל שלוי
תנועה: עמית זמיר
בהשתתפות שחקני שנה ג':
מורין אמור
יובל שבח
יוסיאל נאמן
אדם אלשיר
רועי רביב
אלי סטין
נלי רובינוב
גל מלכה
צילומים: רדי רובינשטיין, הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
נושא רגיש, חשוב ושצריך להיות מטופל ועל סדר היום – ללכת לראות!
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
