הגרסא המודרנית שלי ל"סבתא בשלה דייסה".
שלשום (15.12.13) סבתא שלי ואני "בילינו" לנו במחלקה
ההמטולוגית בבית חולים לניאדו. לא לדאוג, בדיקות שגרתיות.
סבתא שלי חצתה כבר את ה – 80 (טפו, חמסה, שום – בצל)
כבר לא כל כך קל לה, יש ימים שהיא טוענת שכבר מספיק לה.
..
יש לה מה להגיד על כל אחד וכל דבר, בדרך כלל בדרך ציורית
משעשעת ומתובלת ביידיש עסיסית. יש לה דעות מאוד מגובשות
על ההתנהלות של קופת חולים ובית חולים, רובן נכונות.
בצד האנושי האחיות, המזכירה בדלפק הקבלה והרופא,
שהוא מנהל המחלקה היו – 10! באמת, בלי שמץ ציניות.
אדיבים, נעימים, מסבירי פנים. ענו בסבלנות, הסבירו. כמו שכתבתי – 10!
הבעיה הגדולה זה ה"לחכות". גם אם הכסאות סבירים – זה קשה. זה המון זמן.
..
אז אחרי שהייה לא כייפית בכלל מ 11.00 בבוקר ועד קצת אחרי 14.00 בצהריים,
אנחנו נכנסות לאוטו. אני הייתי בטוחה שאני לוקחת אותה הביתה, שהיא עייפה ובצדק!
מתיישבות, חוגרות, מתחילות לסוע והיא אומרת לי –
אחרי יום כזה, חייבים משהו טעים לאכול. לאן ניסע?
אני אומרת לה שלאן שבא לה – זה בסדר.
..
ההחלטה שלה הייתה לסוע לאנאמרו בבית יצחק.
נסענו, הזמנו, נהנו. היה לנו מ-א-ו-ד טעים.
המנות גדולות, השירות אדיב ומהיר.
המלצר הנחמד עמד בחירוף נפש בכל השאלות
והבקשות שלנו. וההמלצות שלו היו מצויינות.
הוא "סידר" לנו את המנות בתוך התפריט העסקי של הצהריים.
..
בתור חובבת סושי, התפנקתי לי על מרק מיסו מצויין ורולים
"אינסייד אאוט" עם טונה וסלמון. המרק היה כל כך ממלא שלא סיימתי
את הסושי ולקחתי "משלוחה" הביתה. מה שאומר שהתענגתי לי גם ביום שאחרי.
בקיצור "סבתא קנתה לי סושי…ואכלתי אותו (כמעט) לגמרי לבד"
ובגזרת ה"מה סבתא שלך אכלה?" – סבתא שלי לא מבינה את ההתלהבות
שלי מסושי, היא בחרה את הניוקי ברוטב שמנת ופטריות (במקור עם ערמונים, היא ויתרה)
וכמנת פתיחה התענגה, אבל ממש התענגה, על פטה כבד.
למי שרוצה חיים קלים יותר, הנה כאן קישור לתפריט
* למען הסר ספק, סבתא שילמה מכספה, על הכל *
בתיאבון,
ליטל ירון – אשה בפלוס