העמידה בפקקים בבוקר ובעיקר הנהגים ה"נדחפים" וה"ממש לא זהירים", מצליחה להוציא ממני לפעמים, קללות שלא היו מביישות תגרן בשוק. אבל היא גם הוציאה ממני כבר פוסט משעשע על "טיפוסי הנהגים בפקקים". היום הסתבר שפקקי תנועה מוציאים ממני גם זכרונות מאוהבים.
שוב כביש 4, שוב לכיוון דרום, שוב פקקים מטורפים. אני בצומת רעננה, עומדת ועומדת ועומדת וכלום לא זז. בין הנתיבים ומהשוליים מגיחים להם בקלילות רוכבי האופנוע, עוברים מנתיב לנתיב ומתקדמים קדימה לכיוון הרמזור הנכסף.
לרגע אחד, בעצם אולי ליותר, אני מבטיחה לעצמי שבגיל 40 הממשמש ובא, אני אוציא רישיון על רכב דו – גלגלי (תת המודע שלי צוחק עלי בקול רם, פחחח! ממש! רק את!)
לרגע נוסף אני מצליחה לשכוח או להדחיק את העובדה שהאישלי עבר תאונת דרכים עם ווספה, אחי עבר תאונת דרכים עם אופנוע, גיסי עבר תאונת דרכים עם אופנוע וגם גיס נוסף. כל אחד מחבריו הרוכבים של האישלי עבר תאונת דרכים, חלקם כנראה "מצפצפים" עד היום בבידוק בטחוני, בזכות הברזלים והפלטינות שנמצאים אצלם בגוף.
אבל אז זה חוזר, צלצול הטלפון שמגיע עם ההודעה, האשפוז בבית חולים, תמונות עם גבס עם חבלות עם סימנים כחולים ושפשופים, צליעה, כאבים, פיזיותרפיה ואני ממהרת לזנוח את הרעיון, כאילו באמת היה בר מימוש…
ואז מגיע חיוך, מדהים איך תנועת יד של רוכב אופנוע שעובר ממש צמוד אלי מעירה לי זכרונות מתוקים, זכרונות של התחלה.
התנועה של האלמוני הזכירה לי תנועת יד אופיינית של האישלי כשהיה מגיע רכוב לבקר אותי –
האביר שלי הגיע רכוב. לא, לא מטירה או ארמון – ממעונות הסטודנטים באריאל. לא, לא על סוס לבן, על ווספה אדומה שענתה לשם "ציפורה".
ככה היה כשהכרנו, הוא נהג על ווספה אדומה, אני נהגתי בסובארו ליאונה מודל '89.
צילום: רבקה קופלר – בעלת הבלוג "אוספת אוצרות"
מעולם, לאורך כל שנות הדייטינג שלנו הוא לא הסכים להרכיב אותי. לא עזר כלום – שכנעתי אותו שיש לי מספיק ניסיון כמי שמרכיבים אותה, שאני יודעת מה עושים ומה לא, שאני לא נבהלת בקלות (נגיד), שאני לא אאשים אותו אם יקרה משהו. כלום. שום דבר לא עזר. משפט אחד שלו חתם את השיחות האלו שלנו "אני לוקח אחריות רק על החיים שלי, לא מוכן לקחת אחריות על שלך"
הוא היה מגיע מרמת גן לנתניה, מחנה את הווספה בכניסה להבית הורי ומשם המשכנו בסובארו המשפחתית שלי (באמת הזמן להגיד תודה להורים שלי ולאחי שתמיד ויתרו לי על האוטו כשהאיש היה אצלי בסופי שבוע). הוא היה רוכב בכל מזג אויר, בחום אימים ובמבול שוטף. תקופת המבחנים שהשאירה אותנו רחוקים לשבועות ארוכים, גרמה לו שלא לוותר על להגיע אלי ולא משנה מה קורה בחוץ. העיקר שהוא אומר שהוא בכלל בכלל בכלל לא רומנטי. עד היום הצליל המיוחד הזה של ווספה מעלה בי חיוך, בדיוק כמו אז כשהייתי שומעת אותו מגיע במורד הרחוב ומאט כדי להחנות את "ציפורה" בכניסה לבניין.
הפחד שלי שמשהו יקרה לו עם הווספה בימים של גשם שוטף, הביא אותנו בסופו של דבר לעבור לגור יחד אחרי תקופת הכרות קצרה – תודה ציפורה!
צילום: רבקה קופלר – בעלת הבלוג "אוספת אוצרות"
חזרה לשנת 2015 – אחרי שהפקק התחיל להשתחרר, אחרי שהתחלתי לזחול שוב במהירות 25-40 קמ"ש אני מחייכת וחושבת על ההתחלה שלנו אי שם בסוף שנת '99 ועל כל בנות ובני הזוג שמחכים לאהובים הרכובים שלהם/שלהן שיחזרו הביתה בשלום.
מכאן אני שולחת בקשה לנהגים, בבקשה! שימו לב במראות לרוכבים על שני גלגלים – מחכים להם בבית.
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
