בתמונה פה למעלה, זה שיצר איתי את המשפחה שלנו ואני בחופשה זוגית ברומניה, באחד המקומות האהובים עלינו.
"יום משפחה שמח!" כתבה בת ה-16.5 בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הבוקר. ואללה, השנה בכלל לא שמתי לב לתאריך וליום. מזל שיש מי שתזכיר.
כל אחד מאיתנו היה במקום אחר. היא בבית הספר, מחכה שיתחיל השיעור, אחיה באוטובוס בדרך למכללה, אבא שלהם במשרד.
ואני? אני הייתי באוטו, שנייה לפני שיצאתי לבוקר של פינוק אצל הקוסמטיקאית שלי. טיפול פנים שחיכיתי לו יותר מדי זמן ומריחת לק ג'ל בצבע חורפי. תכל'ס? אני הייתי במקום הכי כייפי 🤭
נזכרתי בכל השנים שהם היו קטנים והיינו צריכים לשלוח לגנים או לכיתות היסןד בבית הספר תמונה משפחתית. כל שנה זה תפס אותי בהפתעה ולא וכנה, תמיד הייתה איזושהי בעיה ולא מצאתי אחת שכוללת את כולנו ובמצב סביר שאפשר לקחת לגן או לכיתה. מישהו תמיד מסתכל הצידה או למטה, מישהו עם עיניים עצומות, עם פרצוף מוזר/מצחיק/מביך. לא שמתי לי תזכורת להיערך מראש. כשנזכרתי בכל הסאגת-טרום-יום-המשפחה הזו,
שלחתי בקבוצה את תגובת הלבבות 💙💜💙💜 וכתבתי לה: "יאללה, תמצאי לנו תמונה משפחתית".
תוך שניות הופצצה הקבוצה בתמונות. הפצצה שהובילה למסקנה ש… גם כשהם גדולים אין לנו אף תמונה בה ארבעתנו מצולמים בצורה סבירה.
או שמישהו חסר או שלפחות שניים עושים פרצוף. או מתחבאים.
בקיצור אין לנו תמונה נורמלית ביחד, כתבתי להם.
בצורה אופיינית לילדים שלי הם הגיבו בצורה הכי בוגרת והגיונית, וגם גררו את אבא שלהם להצטרף. כל אחד צילם סלפי כשהוא "עושה פרצוף".
מתברר שאפשר לראות "פרצוף" גם כשיושבים עם מסיכה באוטובוס.
ואז כתבו לי: "יאללה, אימא, עכשיו תורך".
אז עשיתי פרצוף. והצטלמתי. ושלחתי. אבל את התמונה הזו אין מצב לחשוף, אז זו השנייה שצילמתי ושלחתי רק לכפרעליו.
עם לב אדום גדול.
איזה מזל שאני לא צריכה יותר לשלוח תמונות משפחתיות לגן 🙂
יום משפחה שמח!
ורק כוכבית קטנה* לסיום.
אולי בכל זאת נחזיר גם את יום האם ללוח השנה? לא הספקתי שיהיה לי כזה בתור אימא, רק בתור ילדה.
