זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, הקדמתי. סדנה בשכונה צפונית של תל אביב, ידיעה ברורה שיש פקקים מטורפים גם בכביש 4 וגם בכביש 2 וכמובן בעיית החניה. אני מתכסה זיעה קרה רק מהמחשבה על חניה בתל אביב, גם כשזה לא בתוככי העיר. אפילו בחניונים כבר קשה למצוא מקום בסביבות השעה 10 בבוקר.
הגעתי כמעט שעה לפני הזמן המיועד וחיפשתי חניה במשך משהו כמו 20 דקות.
נשאר לי מספיק זמן לקפה בכיף ומשהו בצקי ומושחת. אחרי התלבטות ברומו של עולם בין קרואסון שקדים ובייגל, הקרואסון ניצח. התיישבתי על הבר עם הנוף לחניון, סידרתי את הקרואסון שיהיה מוכן לנגיסה, הוספתי סוכר לקפה ובדיוק כשאני מקרבת את הכוס כדי לשתות ומישירה מבט לפנים, היה לי רגע של "חבל שלא הבאתי את המצלמה או מזל שלא הבאתי אותה".
בחור יצא מהרכב בחניון. הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה (קצת שכח שיש בניינים סביב החניון ולא הסתכל למעלה, ימינה, שמאלה, מעליו ומצדדיו) ואז משך את חולצת הטי שלו מעליו, זרק אותה לתוך הרכב, לקח חולצה אחרת ולבש אותה. הוא היה רחוק מדי בשביל שאוכל לראות תווי פנים אבל מספיק קרוב כדי להרגיש מבוכה.
אז אני יושבת לי ככה מול החלון, עם כוס הקפה באמצע הדרך בין השולחן לשפתיים ובראש עוברת לי מחשבה על מצלמה. התלבטתי אם להרגיש "צלמת שמצאה מושא צילום מעניין" או כמי שההגינות שלה עלולה להיות מוטלת בספק. בסמס אחד וקצר שיתפתי את האירוע וכשנשאלתי לגבי המראה, עניתי – "ממתק".
ככה התחלתי כמעט סוף שבוע. במבוכה מחויכת, במחשבה על החפצה, קוגריות, הגינות ושעשוע לא מזיק, במחשבה על תיזמון ומיקום. וגם על Ferrero Rocher. כי ככה עובדות האסוציאציות שלי. בסוף זה בדרך כלל מגיע לשוקולד.
שיהיו לנו רגעים מחויכים שנראים כאילו מישהו "השתיל" אותם בתוך שגרת היום שלנו.
שלכם,
אשה בפלוס
הפוסט משתייך לסדרת "חוזרת להתחלה, כותבת יומנרשת"
פוסטים נוספים Google it בעברית
