שלושת החטופים – זו אי הידיעה שמשגעת את הדעת

שבת בצהריים, השעה 15.00 בערך. עד אז הצלחתי לא להדליק טלביזיה. מן רצון או מחשבה שבזמן שישנתי, קראתי, כיבסתי, קיפלתי משהו טוב קרה.

אבל לא. לא קרה כלום, לא התחדש כלום.

ובתוך הפרשנויות אפילו הצלחתי להרגיש קצת גאה על שלמדתי אצל פרופ' עוזי רבי באוניברסיטת ת"א. הנה הפוסט שכתבתי אתמול בדף האישי שלי בפייסבוק:

מדליקה טלביזיה, ערוץ 10. כבד כבד האסון הזה של חטיפת 3 הנערים. מקשיבה לדבריו של פרופ' עוזי רבי ועם המתח והחשש לגורל הנערים אני מרגישה גאה שלמדתי אצלו סמינריון באוני' תל אביב. (אפילו שזה היה לפני מליון שנה בערך…) הקונפליקט הזה יכול להתקיים רק במציאות ישראלית.

ביום שישי כשראיתי בחדשות את דבר החטיפה, אני מודה, אחרי המחשבה הראשונה של "אוי לא! זה שוב סרט רע, זה שוב חלום בלהות"

המחשבה השניה היתה: "אבל למה בטרפמים, למה???"

העניין הוא זה שלא רלוונטי עכשיו, זה באמת לא משנה – כן טרמפים, לא טרמפים, כן לומדים בישיבה לא לומדים בישיבה. השורה התחתונה ששני נערים וצעיר אחד נעלמו ואין לנו מושג מה קורה איתם, מה קורה להם.

וזה בדיוק מה שרוצים החוטפים ליצור ולעשות – לוחמה פסיכולוגית היא אחת הדרכים ה"טובות". אי הידיעה מטריפה, משגעת, מכניסה את כולם לסיר לחץ נוראי.

מילא את כולם, אבל את שלוש המשפחות.

אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עובר להן בראש, במחשבות, בגוף. אני יכולה לנחש, אני יכולה להביע אמפתיה. אבל להבין? אי אפשר. להבין – רק מי שהיה במצב כזה, יכול.

ככה עוברת לה השבת, עם קריינים, כתבים, פרשנים, אנשי צבא, אנשי משטרה, מבינים, מרצים. מדברים מדברים מדברים, מדווחים, מדווחים, מדווחים – על כך שלא יודעים עדיין כלום. אין חדש.

אז מצד אחד אין כלום, מצד שני אי אפשר להפסיק לראות ולשמוע, לא יכולה להביא את עצמי להעביר ערוץ. אפילו שהדיווחים בלופ, אפילו שהכתבים פרושים בשלושת הישובים השונים בהם גרים החטופים.

ושב אנחנו כעם בלימבו, בחוסר ידיעה, בערפל סמיך שהחוטפים יצרו בכוונה ולא ממהרים לפזר.

זה נורא, זה עצוב וזה משאיר תחושה כבדה בבטן ובלב.

כן טרמפים, לא טרמפים, כן לומדים בישיבה, לא לומדים בישיבה. יש שני נערים ובחור צעיר אחד שלא שבו הביתה, שנעלמו עקבותיהם. וזה הדבר היחיד שמשנה.

אני לא דתיה, ויש לי כמה "עניינים" לא סגורים עם בורא עולם, אבל בעיני זה זמן לבקשות ולתפילות – שיגמר בטוב, שיגמר מהר. שיוחזרו החטופים חיים ובריאים הביתה.

בתפילה לבריאותם ושלומם, בתפילה לבשורות טובות,

שלכם

ליטל ירון – אשה בפלוס.

נפתח דף פייסבוק שקורא להשיב את הבנים הביתה מוזמנים ללחוץ על "לייק", להצטלם עם שלט ולשתף – Bring Back Our Boys

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן