זה התחיל כיום שגרתי לגמרי, ואפילו לא מהימים הטובים שלי. הנאחס שהתחיל אתמול ליווה אותי גם היום.
למזלי יש לי את מקס שמחייב אותי לצאת מהמיטה לטיול הבוקר הקבוע שלנו. זה ממש לא רלבנטי לו אם קר וגשום, בזכותו אני חייבת לצאת ואפילו ללכת הליכה מהירה. זה כבר החורף השלישי שלו איתנו ואני הופכת מיומנת במציאת חלונות ההפוגה בימים גשומים.
רק שהיום החבר'ה שלי קיבלו תעודות. היא סיימה מחצית ראשונה בחטיבת הביניים והוא סיים מחצית ראשונה בתיכון. המחשבה הראשונה הייתה כמובן, יא אללה! איך קרה שאני אחראית על שני מתבגרים. המחשבה השנייה הייתה, איזה יום מבאס. המחשבה השלישית הייתה, קדימה צאי מזה. ללבוש חיוך ולצאת איתם כמיטב המסורת.
א', כי הם לא אשמים שאני מבואסת וב', תמיד כשאנחנו שלושתנו ביחד בסביבת אוכל, הם מצחיקים אותי ולגמרי מעלים לי את מפלס מצב הרוח.
טיול הבוקר הניב כמה תמונות עגמומיות אבל חביבות. אפילו ספספל בודד ורטוב נתן הרגשה של תפאורה מתאימה לאפור ולגשם.
זוהי השנה החמישית למסורת. אני אוספת מבית הספר ונוסעים לאכול בחוץ, בכל פעם ילד.ה אחר.ת בוחר.ת את המסעדה.
זה קורה לפני שפותחים תעודות, לפני שאני יודעת מה כתוב, לפני שראיתי את הציונים.
מבחינתי אין צורך לראות ולהראות את התעודות ביום קבלתן. אני לא שואלת, לא בודקת, לא חוקרת. מחכה שהם יבואו לספר או עד שאין ברירה וכבר צריך לחתום ולהחזיר את התעודה לבית הספר.
כמעט כל פעם כשנושא תעודות וציונים עולה בשיחה ואני מספרת על הדרך בה אנחנו מתנהלים עולות השאלות: "למה?" או "את לא מתה מסקרנות?" או "ואם יש להם נכשל?" וגם "אז את לא מענישה על ציונים נמוכים?"
והתשובות שלי, בהתאמה הן – כי זה לא רלוונטי; ברור שכן, אבל זה צריך לבוא מהם; אז באחריותם לתקן או לבקש עזרה ממני, מאבא או מורה פרטית; ממש לא!
אבל באמת למה? כי חשוב לי שהם יבינו שאבא שלהם ואני לא מחברים ולא מקשרים בין כיף וביחד לציונים.
כי גם אם נגיד והיה כתוב להם 'נכשל' אנחנו חוגגים סיום של תקופה. לא ציונים. לא תעודות הצטיינות, אלא אם הן חברתיות.
כי גם כשאנחנו פותחים את התעודות אנחנו קוראים קודם מה כותבים המורים על ההתנהגות שלהם בכיתה ובבית הספר; מה היחס שלהם לחברים; מה היחס בכיתה למקצועות הלימוד, וכמובן איך הם מתנהגים לצוות בית הספר.
כי תכל'ס, ככה בשקט, בינינו, ציונים הם רק מספרים. כהורים אנחנו רוצים שהם יבינו מה חשוב לנו, וזה חד משמעית ובראש ובראשונה –
ההתנהגות שלהם, על כל המשתמע מכך.
מה עשינו? לפני האוכל עצרנו בתחנה ראשונה, אצל האופטומיטריסטים אשר ואיילה ב"בעין יפה" בתל מונד. עד עכשיו היינו שניים עם משקפיים ושניים בלי משקפיים. עכשיו ארבעתנו עם. אני צופה בעתיד שלנו הרבה מטליות לניקוי משקפיים.
ברגע מכונן, הבכור הסכים להצטלם סלפי משקפופרים. התירוץ – הבטחתי לאבא שנשלח לו סלפי. זה לקח רק 20 דקות שכנוע, 15 טייקים ואיום שאני לא אקנה קינוח.
f**k it סנטר כפול! יש לי סלפי עם שני הילדים.
התחנה השנייה הייתה מסעדת אנאמרו בבית יצחק. הפעם הבכור בחר, הוא מזמין קבוע את מנת ההמבורגר וגם הפעם יצא מרוצה. הצעירה התלוננה שהאור לא מחמיא לאוכל. צודקת, אבל יש גבול למה יש לי שליטה. אחרי סשן צילומים שכלל את האוכל שלה ושלי התפנינו לרדת על צלחת מרק מיסו ענקית וקומבינציית סושי. אני תוהה מתי אוכל להכניס אותה כשותפה בסדנאות הצילום שלי, אולי היא תתמחה באוכל.
על התתחנה השלישית, הם גילו רק כשחניתי ליד הסופר והם הבינו שהם באים לעזור לי עם הקניות. ברגע שהתחילו קיטורים, הרמת גבה וכחכוח בגרון סגרו את הפינה. חוץ מזה, קניות בשש ידיים עוברות מהר יותר ויעיל יותר מאשר רק השתיים שלי.
מחצית ראשונה של תקופה חדשה כבר מאחורינו, מנוחת סוף שבוע ומתחילים מחצית שנייה ברגל ימין.
גם זו מסורת.
יש לכן מסורת שממש שווה לי לאמץ? ספרו לי, אני תמיד בעד רעיונות חדשים.
ליטל
*************************************************************
ידעתן שאני מנחה סדנאות צילום בסמארטפון? לא?! הנה הקישור
על הסדנאות הקרובות תוכלו למצוא פרטים כאן
ואם אתן בענייני אינסטוש, בואו לבקר בגלריה שלי.
