כבר הזדמן לי מספר פעמים להיות עדה שלא מרצון לשיחות טלפון קולניות, מפורטות, חושפניות, לא מסוננות ולא מצונזרות. בתור בבנק, בתור בדואר, בתור בבית המרקחת, ברכבת, באוטובוס ואפילו בכניסה לבית הספר של הילדים.
אנשים מנהלים שיחות בלי לחשוב שיש סביבם אנשים זרים. אז כבר יצא לי לשמוע על דייט דפוק, על הבחור הקמצן שאפילו לא הציע לשלם בבית קפה, על סבתא שהבריזה מלעשות בייביסיטר לנכדים והאמא מקטרת על כך לחברתה. יצא לי לשמוע חיילים וחיילות מנהלים שיחות אינטימיות ברכבת ובנות נוער שמדברות על נערים "מה זה מהממים". יצא לי לשמוע על בוסית ביצ'ית ועל סטאז'ר חתיך הוררררס, יצא לי לשמוע על מורה שנטפלת לילד וזו רק דוגמית קטנה.
אני משתדלת לא לנהל שיחות טלפון בנוכחות אנשים אחרים, אבל שבוע שעבר גם אני חטאתי בחטא ה"לדבר בטלפון שיחה יחסית ארוכה בנוכחות זרים".
עמדתי בתור בסופרמרקט ואני בטוחה שלגברת שעמדה מאחורי היה מעניין לשמוע. הנה חלק מהצד שלי בשיחה (אני לא בטוחה שהצלחתי לשחזר הכל מילה במילה, אבל זה הכי קרוב), וזה מה שהיא שמעה :
"אבל הבטחת לי כבר מזמן"
"אבל אני ממש ממש צריכה את זה כבר ואנחנו כמעט לא מתראים"
"אני יודעת שיש לי בינתיים את הקטן יותר. אני מעדיפה את השני, הגדול והרחב"
"עם המקל הארוך"
"אני יודעת שיש לי עוד אחד בינתיים"
"בסדר מאמי, אני יודעת, אתה צודק אבל לוקח לי יותר זמן למלא חללים ועם הגדול זה שליש זמן"
"לא זה, ההוא עם הגומי הכחול"
"טוב, בסדר אז בסופ"ש"
"יאללה, הבנתי, עסוק. נדבר בדייט"
"אוהבת'ותך, ביי"
מה שאני בסך הכל בקשתי ורציתי שהאיש יתקן לי את המגב שמתפרק בזמן השטיפה,
למרות שיש לי מגב אחר, קטן יותר.
ובנימה משועשעת זו,
נתראה ברשומה הבאה
ליטל ירון – אשה בפלוס
