מיני-פוסט ראשון, הנה, מתחילים.
כשאת נשואה לתימני אסלי. כזה שמדבר בהגייה נכונה של ח' וע', כזה שאוכל חריף. יש לך באופן קבוע בבית מוצרים שלא חשבת שיהיו לך בילדותך השורשית רומנית-צ'כוסלובקית (יעני, אשכנזית).
למשל חוויג' מרק וחוויג' קפה – לא, לא להתבלבל אלו שתי תערובות תבלינים שונות לחלוטין.
למשל פלפלים חריפים – גדולים, קטנים, ירוקים, אדומים, סגולים, טריים או מוחמצים.
חוויג' כזה או אחר, פלפל כזה או אחר יכולים להעדר מהבית, יכולים להגמר ואז להתחדש אחרי מספר ימים.
אבל…סחוג חייב להיות בבית. כל הזמן! תמיד תמיד תמיד צריכה להיות קופסה אחת לפחות במקפיא ולפחות אחת במקרר. כל הזמן, כבר אמרתי? ארוחה ללא סחוג, הנאתה נפגמת. ככה זה אצלנו בבית.
גם הסחוג כמו הפלפלים מתחלק ל"אוקטני חריפות". טווח החריפות, בהגדרה הביתית-משפחתית, מתחיל ב"סחוג לאשכנזים" ומסתיים ב"סחוג לבעלי ושט וקיבה מנירוסטה". האיש שלי ממוקם בקרבה לקיצוניות החריפה ביותר. הסחוג המועדף הוא זה שנעשה על ידי חמי למרות שהוא לא נוטה לחריפות גבוהה, האיש "מחזק" אותו עם פלפל והוא מתאים גם לי ולבני שגילה את חדוות החריפות.
והסחוג השני נעשה באהבה על ידי גיסי והוא שובר את טווח החריפות. כמה חריף? פתיחת הצנצנת במטבח מעלה דמעות בעיני היושבים בחדרי השינה וגורם להתעטשויות אם אתם יושבים בסלון. חריף אששששש. אבל ממש.
והשורה התחתונה…ובלעז – אז מה הפאנץ'?
אתמול נגמרה צנצנת סחוג באוקטן שובר שיאי חריפות (אני מאחסנת בזכוכית, אחרת הפלסטיק ימס), שטפתי אותה שטיפה ראשונית (עם כפפות, אחרת שורפות הידיים) והתעטשתי 6-7 עיטושים ברציפות. הכנסתי למדיח ואני מוכנה להשבע שהריח היה כל כך עז שהצלחתי לשמוע בבירור את הכלים במדיח מתעטשים.
ובנימה משועשעת זו
נתראה במיני-פוסט הבא
ליטל ירון – אשה בפלוס
