למה פתחתי בלוג בסלונה?

אני כותבת תמיד. אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מאלה שכותבים בכתב יד, במחברת.

במהירות שירבוטית מדהימה כדי שהיד לא תפספס את מה שהראש חושב,

או לאט ומדוד כדי לתת לערפילי המחשבה להתבהר לכדי מילים.

אני כותבת חלקי טקסטים, קטעי מחשבות, רעיונות, משפטים. לפעמים אני כותבת שירים שלמים.

אני כותבת סיפורים מומצאים ואמיתיים. אני כותבת סיפורים אמיתיים עם גרעין מומצא וגם להיפך.

אני כותבת קודר, אני כותבת בכבדות, אני כותבת דמעות ואני כותבת עצבות.

אני כותבת וכותבת ובדרך כלל אני כותבת סוף טוב. או סוף לא רע.

אני כותבת את כל הברכות לאירועים משפחתיים וגם של חברים,

אני כותבת את הדרשה לבר המצווה של אחי, לחתונה של אחותי, למסיבת הפתעה 70 של חמי וגם למפגש משפחתי.

אני כותבת באהבה גדולה וברגש ליום ההולדת ה 40 של האיש שאיתי ובהתרגשות למסיבת הרווקות של גיסתי.

אני כותבת מכתב למחנכת של הילד, אני כותבת גם לימי הולדת.

אני כותבת בדרך כלל לבד, אלא אם אני כותבת בקבוצה בסדנאות כתיבה.

ואני כל הזמן חושבת ומרגישה שאני לא מספיק טובה.

את רב מה שאני כותבת אני בדרך כלל גונזת. אין לי אומץ לשתף ולהראות.

אז מצאתי לי דרך אחת שתעזור לי להתגבר על שתי עובדות שאני מגדירה כבעיות – אני מתביישת לפרסם את כתביי ואני פסימית.

או אולי בעצם פסימית בהחלמה, או אופטימית בהתהוות.

התחלתי לכתוב בלוג שנקרא "ליטל ירון – אשה בפלוס". עם מטרה מוצהרת להסתכל על החיים מהצד החיובי שלהם. גם כשקשה, גם כשמגעיל, גם כשכואב.

זו כנראה סוג של תרפיה, להביא את עצמי להסתכל על אירועים ומקרים מזוית שהיא לחלוטין לא אזור הנוחות שלי.

לקח לי הרבה זמן להעז, כמו שאפשר לראות בדף שלי יש פער זמנים עצום בין פתיחת הבלוג לזמן שבאמת העליתי רשומה ראשונה.

אז אני כותבת במרווחי זמן גדולים, אני שוקלת מילים, הרשומות מבשילות לאט ועניין הפרסום עוד לא במצב של קלילות והינף יד.

אני לא משייכת לקטגוריות או כותבת תגיות במין מחשבה שאני נראית אבל גם לא. אני מפרסמת, אבל מעט רואים את הפרסום.

אמנם טרם העזתי, וגם לא בטוחה שאעז לפרסם משהו ספרותי-יצירתי, אבל אני כן מצליחה לשתף ולהראות שיש לי חוש הומור. ואפילו לא רע בכלל.

אז בלוג – יש.

למה בסלונה? התשובה הראשונית היא רדודה להחריד – כי סלונה היא "מגזין אינטרנט לנשים" וזה מה ששבה את ליבי בהתחלה.

עם הזמן וההעזה גיליתי שסלונה היא בית. תומך, מחבק ועוטף. גיליתי מקום ללמידה ולהתפתחות למרות שהכל (לפחות כרגע ועד עכשיו) הוא וירטואלי.

ובמקום שטוב לי – אני נשארת.

וכמו שאני משתדלת לסיים בכל רשומה – פינת הפרגון

פשוט תתחילו לכתוב ותצטרפו לקבוצה הכי חמה בפייסבוק "בלוגרים ובלוגריות בסלונה".

מקסימום תרויחו!

שלכם

ליטל ירון – אשה בפלוס.

גם אתם מוזמנים לפתוח בלוג בסלונה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן