*פוסט שכתבתי לעצמי*
למה אני נעלמת? למה אני נאלמת? למה הבלוג שלי שותק? למה אחרי שפוסטים שלי מזנקים במפתיע לתודעה אני שוב לא מצליחה לכתוב? כל כך הרבה "למה?" ואין לי תשובות.
אז חיכיתי לזמן של שקט, ויתרתי על "שנ"צ קודש" של יום שישי והתיישבתי לי בשקט בשקט בסלון עם המחשב וניסיתי לכתוב תשובות.
איך קרה לי שלמרות אהבתי הגדולה למילה הכתובה (המודפסת), למרות העובדה שבמשך שנים כתבתי על בסיס קבוע במחברות ובעיקר למגירה יש לי כל כך הרבה ימים של שקט מכיוון המקלדת?
איך קרה לי שכל הפוסטים שאני כותבת לעצמי בראש, לא מוצאים את דרכם למקלדת ולרשת?
למה אני לא מצליחה לכתוב ברצף? למה אני צריכה עזרה ב"להתניע" את הכתיבה שלי? הרי זו ה-הנאה שלי!
עוד ועוד שאלות ועדיין אין תשובות מספקות.
..
ניסיתי לייחס את עניין השינוי בכתיבה למשבר גיל ה 40. אז אמנם המשבר הגיע בערך בגיל 38 וקצת לפני יום ההולדת ה 40 הרגשתי והבנתי שאני במקום הטוב ביותר מזה שנים, בכל התחומים בחיים.
יכול להיות שיש קשר, כי באמת הרבה דברים השתנו בחיי בשנתיים האחרונות. מחשבות על שינוי נוסף בקריירה, הילדים שגדלו ויש יותר מקום לתחביבים חדשים וישנים, ניצני אומץ להוציא מחיי מה שלא מתאים לי לעשות ולהיות, נשים חדשות שנכנסו לחיי והעשירו אותם, ההבנה שסדרי עדיפויות אפשר לשנות והעובדה שאני מרשה לעצמי לשים את עצמי במקום הראשון. ואפילו ההבנה שזה שאני ראשונה לא עושה אותי פחות – אמא פחות טובה, רעיה פחות טובה.
שוב, עדיין, אין לי תשובות אז אני ממשיכה לנסות למצוא אותן. אולי הדרך היא לחזור להתחלה. לחזור לסיבות שהתחלתי לכתוב בלוג (וגם פוסטים בפייסבוק), לחזור לדרך שבה כתבתי.
לפני שהתחלתי לחשוב מי קורא? מה חושבים עלי? מה חושבים עלי מי שמכירים אותי וקוראים?
כמה רעש בראש עם כל השאלות האלו, כמה עומס על הכתפיים.
אני מחליטה לנסות, איך אמרנו בתור ילדים? מ-ה-ת-ח-ל-ה.
חוזרת לכתוב בלי לחשוב או לחשב, בלי לנסות לנבא מה יגידו, איך יגידו, כמה יגיבו, יאהבו לא יאהבו…
הרי התחלתי לכתוב כדי לעשות משהו בשביל עצמי, כדי להעלות שחור על גבי מסך דברים שקורים בחיי היומיום – קטנים בעיקר, כאילו לא חשובים, כאילו זניחים ולהסתכל עליהם בחיוב. למצוא את הזוית המשועשעת ולהעלות חיוך על שפתיי. שלי. אם זה ידבר גם לאחרים – יצאתי נשכרת. וגם אם לא – עדיין יצאתי נשכרת.
החלטתי לעזוב לרגע את התמונה הגדולה ולהתקרב, להתמקד בפרטים הקטנים. לא בבלוג, לא ברצף, בפוסט. אחד.
ככה, כשיעבור הזמן ואדפדף אחורה בפוסטים אוכל לחייך לעצמי שוב. להזכר.
..
מה הייתי רוצה שיקרה? שאשב ואכתוב כל יומיים. כאן או בבלוג המקומי שלי. אכתוב מהזוית שלי, בדרך שלי. אכתוב בעיקר לפרגן. או להצחיק. אותי.
להוסיף תמונה או שתיים כדי לתת מקום לתחביב החדש שממלא אותי. ולשלוח את הפוסט על פני המים, או גלי הרשת.
אם אצליח לעמוד בזה, דייני.
..
לפני כמה חודשים נגנב המחשב שלי ואיתו כל הפוסטים שכתבתי ופרסמתי וגם לא מעט כאלו שלא ראו אור. האיש שאיתי דאג לתזכורת קבועה על המחשב החדש, כשאני כותבת אני עושה מה שאני אוהבת. ביתי דאגה לשתף את המחשב בהתמכרות שלה לואשיטייפ, כך שהוא קיבל גם קישוט חביב. כל מה שצריך כדי שיהיה כיף להקליד.
באמת שלא צריך יותר מזה. נשאר רק לשבת לכתוב.
אני סקרנית לשמוע מה אתם עושים עם המוזה? מחכים לה או מביאים אותה?
מוזמנים לשתף אותי, אולי משהו מזה יתאים לי?
שלכם,
ליטל ירון, אשה בפלוס
פוסטים בסדרה "כותבת יומנרשת" – ממתק בחניון
– זוגיות בחופש הגדול? על אבוב?
*כל התמונות שייכות לליטל ירון*
