ממדף הספרים – שלום ילדה / לאורה לבנת

זה הפוסט המלא שפרסמתי בקבוצה – סיימתי את "שלום ילדה" / לאורה לבנת ואני ממש בהתלבטות איך לכתוב את חוות דעתי, אני יכולה לסכם במילה "זיגזוג". מצד אחד האם הייתי ממליצה לקנות? לא. אם היה נופל לידייך – כן לקרוא, אבל בתנאי שלמדת קואצ'ינג בשלב כלשהוא ואת קצת מכירה את "אדלר" "ימימה" ועבודה של ביירון קייטי. נחמד שיש בבית, יש קטעים שאפילו כתבתי לעצמי הערות. אוף, מתלבטת

..

*** התקבל מהוצאת הספרים כנרת, זמורה – ביתן ***

הספר "שלום ילדה" הוא ספר שמתאר תהליך ארוך ועמוק של עבודה אישית, עבודה פנימית, חקירה ושאלת שאלות עצמית. זו הפעם הראשונה שלקחתי לידי ספר מהסוגה הזו. ההתחלה נראתה מבטיחה. בעיקר בזכות שמות הפרקים ב"תוכן". היה נראה לי כי נקודות השקה חשובות עם חיי, נקודות מעניינות למחשבה יובילו אותי מפרק לפרק במהירות ובעניין. "לחיות את החלום – במקום הקדמה", "ליל הסדר: תפסו לי את המקום שלי", "להביט במראה בלי להיות מתוסכלת", "בא לי שוקולד", "לילד שלי יש הפרעת קשב".

ההתחלה נראתה מבטיחה אבל ההמשך לא קיים אותה. בעמוד 17 מציעה לבנת ללמוד על עצמנו דרך שאלות חקירה שונות בסוף כל פרק למשל : "איפה חויתי סיפור דומה לסיפור המתואר בפרק?" "למה קשה לי לקרוא את הפרק הזה? עם מה הוא מעמת אותי?" ועוד. סימנתי לעצמי את העמוד, כתבתי חלק מהשאלות כדי שלא אצטרך לדפדף בחזרה אחורה ויצאתי לדרך. פרק 4 "סקי בערפל" כבר הוציא לי חלק מהרוח במפרשי הקריאה. היה לי קשה להתחבר לקושי, לדילמה, לבעיה כשהיא מתוארת בתוך חופשת סקי משפחתית. אולי זו אני, אולי כי אני לא יוצאת לחופשות סקי על בסיס קבוע, אבל אם המטרה היא להתקרב אל הקורא או לקרב את הקורא, אז אותי הפרק החמיץ.

אני מסוג הקוראות שחייבת לסיים את הספר ויהי מה. בודדים הספרים שהפסקתי לקרוא באמצע, ולו רק מתוך מחשבה שאולי בפרק הבא יבוא ה"שוס" אולי לקראת הסוף תבוא ה"פואנטה". פרק 7 "להביט במראה בלי להיות מתוסכלת" נתן לי שוב תחושה טובה, של התחברות, של משהו שממנו אני יכולה לקחת וללמוד. נקודות ההשקה וההזדהות עבדו שוב לטובת הספר. זיגזג.

פרק 9 "אני לא מתקשרת מהחופשה – מעניין למה?" גרם לי לזגזג שוב ל"לא מתחברת", משהו בלהתלונן/לקטר/למצוא משהו שלילי בחופשה שמתוארת כחלומית, בצורת "אמא שלי כעסה עלי כי אני לא מתקשרת" הפריע לי.

בערך בעמוד 60 הרגשתי שאני ממשיכה לקרוא כי אני חייבת לסיים את הספר, חייבת לדעת מה התובנות, האם יש עוד דברים שאני יכולה להתחבר אליהם. אז אמנם היו מדי פעם משפטים, מקרים, אירועים שכן, אבל לרוב, לא.

אולי כי נראה לי שבכל פעם שיש קושי, ללכת לכתוב במחברת או להקליד על המחשב ומשם בצורה יזומה ומודעת לעשות תהליך של עבודה פנימית אישית, חקירה – זה לא משהו שאני מסוגלת לעשות, יכולה לעשות, אצליח לעשות.

בערך בשלב הזה כבר היתה לי הרגשה שאין הרבה חידוש בהמשך והספר לא מצליח לייצר לי מספיק עניין ונקודות חיבור.

דבר שעורר אצלי הערכה גדולה כלפי המחברת, היכולת שלה לשאול את עצמה שאלות לא פשוטות ולהסתכל עליהן, על התשובות, על הסיטואציות – באומץ, במבט קדימה בלי להשפיל מבט.

למי הספר יכול להתאים? למי שכבר עשה בעבר תהליך כלשהו של עבודה פנימית, העצמה, היה בתפקיד של "מתאמן" אצל קואצ'ר או למד קורס קואצ'ינג ובחר שלא להפוך אותו לעיסוק ומקצוע. מי שמכיר אפילו לא לעומק את שיטת ימימה, התפיסה האדלריאנית ואת "העבודה" של ביירון קייטי. הרגשתי שהעובדה שאני לא מכירה כלל את שיטת ה"וויס דיאלוג" ו"שיטת המגירות" מקשה עלי להבין חלק מהדברים. זה יכול להיות ספר "שימור" תהליכים שכבר נעשו או תזכורת ואימון בעבורם, אם עבר זמן ו"מתאמן" רוצה לרענן עבודה שכבר עשה.

ספר הדרכה ולימוד, ספר שיגרום שלא להיות מנוהלים על ידי "מה שבא לי" ו"מה שלא בא לי" – זו ההבטחה שלא קוימה. לפחות אצלי.

שלכם,

ליטל ירון – אשה בפלוס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן