ה"פרומו" לגיל ההתבגרות, כאן ובגדול!

סליחה? מישהו יודע לאן הלכו הילדים הקטנים שלי? מישהו ראה אותם? אתם יודעים שני החמודים, שבדרך כלל מחייכים. אלו שחושבים שאני מושלמת, האמא שיודעת הכל, יודעת לתת מענה, האמא שמספרים לה מה קרה היום בבית הספר לפרטי פרטים. האמא שמסרקת "הכי מהמם מכל האמהות בכיתה" ויודעת לקנות להם בגדים גם בלי שהם באים איתי לחנויות "יא זה בדיוק הג'ינס שרציתי" "איזו שמלה מהממת, אמא, תודה.".

האמא שנראית מצויין ו" בחיים לא הייתי אומר שאת זקנה כמעט בת 40 ". האמא שזה ממש cool  שהיא מכירה ושרה איתם את כל השירים ב MTV,

האמא שמבינה מעולה בטכנולוגיה ו"חולת גאדג'טים" לפחות כמותם אם לא יותר.

אני שואלת כי במקומם מגיעים לכאן יותר ויותר ילד וילדה שגבהו מאוד. אני מחבקת ופתאום השיער של הילדון מדגדג לי באף, שני ילדים שמידת הנעליים שלהם גדלה בערך כל חודשיים, מילא הנסיעה לחנות אבל העלות המצטברת.

שניים שבמקום לענות או לספר נוהמים בתגובה. שניים שברגע שמתחילים לשאול אותם שאלה, הם מפסיקים באמצע במשפט של "עזבי, לא משנה, את לא תדעי/תביני", שניים שרוצים ללכת לקנות בגדים כי אני כבר לא קולעת לטעם : "אמא על מה חשבת זה נראה לך מתאים?"

שניים שחושבים שאני הייתי קטנה לפני "מליון זמן" ובגלל זה אני לא מבינה מה קורה בבית ספר שלהם כי זה חדש.

שניים שמבקשים לסגור את החלון באוטו כשאני שומעת מוזיקה ואם אפשר גם לא לשיר ליד חברים ובכלל עדיף שאשיר רק בחדר שלי עם חלונות ודלת סגורים לגמרי. שניים שאומרים "זו אפליקציה חדשה, את לא תביני". שניים שאימצו לעצמם טריקת דלת כחלק מתגובה לויכוח או אי הסכמה.                                                                                                                                                                      שניים שמרשים לנשק ולחבק מחוץ לבית רק אם הקיר של החנייה מסתיר אותם מהילדים האחרים בתחנת ההסעה.

כנראה שהם לא נעלמו, הם רובוטריקים שמשנים צורה. אז מה עושים? האמת, לא תמיד אני יודעת, אני לומדת תוך כדי תנועה.

אני בוחרת את ה"קרבות". מזכירה לעצמי שזו רק ההתחלה ויש סיכוי יותר מסביר שזה ילך ויעשה גרוע יותר.

מרוצה מזה שאבא שלהם מאזן אותי בתגובות ונותן זוית ראייה אחרת. ואם לא, לפחות הוא משקיע זמן ואנרגיות בסופי שבוע כדי שאני אאגור כוחות לשבוע הבא. מזכירה לעצמי שהם שלי והמטרה שלי כאמא שלהם זה לדאוג שהם יגדלו להיות אנשים מאושרים.

מודה לאבא שלהם שהדלתות והמשקופים בבית לא מעץ ולכן עומדים בלחץ הטריקות ולא מוותרת על לחבק ולנשק גם כשהם לא רוצים וגם אם יש אנשים מסביב.

זכותי! אני אמא שלהם!

פינת ההמלצה והפרגון

הרבה פעמים, כהורים, אנחנו נתקלים במצבים חדשים שבהם אנחנו לא ממש יודעים איך להגיב ואיך לפעול. חלקנו עובד לפי האינטואיציה ותחושת הבטן וזה מצליח לו. חלקנו נאלם ונעצר, קורה! באמת. חלקנו פועל  קודם וחושב אחר כך, קורה גם לי, מה לעשות? לקבל את זה שאני אנושית וטועה.

למי שמחפש איפה ועם מי להתייעץ ולשאול הנה כמה קבוצות ברשת ששם אני קוראת הרבה וגם שואלת. אל תשארו לבד עם השאלות.

המשפחה https://www.facebook.com/home.php#!/groups/131347703657204

הורים ותומים https://www.facebook.com/home.php#!/groups/232915200052666/?fref=ts

מיזוג משפחתי https://www.facebook.com/home.php#!/MizugFamaly

יאללה הורים, לכו תנשקו ותחבקו! רק נדמה לכם שהם לא רוצים.

ממני

ליטל, אשה בפלוס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן