האם – הצגה מטלטלת בתיאטרון גשר

גיליתי את התיאטרון עם משבר גיל 40

אני מאלה שגילו את עולם הצגות התיאטרון בגיל מאוחר. מהדברים הטובים והמעניינים שהביא איתו משבר גיל ה-40. אם עד לפני שנתיים הייתי במובהק אשה של קולנוע עם עדיפות לסרטים עם הפי אנד, הרי שאני לומדת להעריך את כוחה של הצגה עם מסר, הצגה שמעוררת מחשבה וגורמת לי לדבר, הצגה שלא מפחדת לגעת ולטפל בנושאים שחשוב שיעלו לסדר היום. או לפחות יקבלו תשומת לב וזרקור.

להצגה "האם", שמועלית בתיאטרון גשר, בחרתי ללכת משתי סיבות. הראשונה, יוסי מרשק. השנייה, המשפטים הראשונים בתקציר שקיבלתי "האם, דיוקן חסר רחמים של אישה מתבגרת בתקופה הכי רגישה: כשהילדים עזבו את הבית והבעל מעדיף להשאר שעות נוספות בעבודה והבדידות הופכת לבלתי נסבלת".
הסיבה הראשונה די ברורה. הסיבה השניה היא שילוב של שינויים שקרו וקורים אחרי גיל 40 וההרגשה שפתאום הילדים שלי גדולים. אמנם שניהם עדיין תלמידים, אבל יש יותר ויותר ימים, כולל חגים וחופשים שיש להם תוכניות עם חברים. מה שמשאיר אותי עם שקט מבורך וזמן פנוי לעשות את הדברים שאני אוהבת. הייתי סקרנית לראות מה יקרה על הבמה. מה הוא אותו דיוקן חסר רחמים.

תיאטרון גשר, להתאהב מההצגה הראשונה

זו היתה לי הפעם הראשונה בתיאטרון גשר, אחריה נרשמתי לרשימת הדיוור של התיאטרון כדי שאוכל להתעדכן לגבי הצגות והפקות עתידיות, רק צריכה לבדוק יותר לעומק את נושא החנייה (היקרה).
הגעתי בגלל יוסי מרשק, התאהבתי באפרת בן-צור וסימנתי לי לבדוק מה יקרה עם תמיר גינזבורג ורוני עינב.

צילום: ישעיה פיינברג
צילום: ישעיה פיינברג

"האם" – מה הסיפור של ההצגה?

אן (אפרת בן-צור הנפלאה) ופייר (יוסי מרשק) הם זוג נשוי. הוא קרייריסט, היא אמא במשרה מלאה.
ההורים של ניקולא (תמיר גינזבורג) ושרה. שני הילדים, בתחילת שנות העשרים שלהם, כבר פרשו כנפיים וגרים מחוץ לבית. לאורך כל ההצגה יש אזכורים מועטים של הבת והם לא ממש חיוביים.
ניקולא, חי עם זוגתו אלודי והוא נוכח מאוד גם כשהוא לא. במהלך ההצגה מתגלה קנאתה ורכושנותה של אן כלפי בנה. חוסר שביעות הרצון שלה מהקשר עם אלודי והצורך החזק שלה להפריד בין השניים ולהחזיר את בנה אליה, הביתה. היא מתייחסת אליו גם כאל ילד קטן וגם במה שמזכיר יותר אהוב רומנטי.

פייר בגד או לא בגד, זו השאלה?

מערכת היחסים עם פייר מעוררת שאלות, שלא על כולן הקהל מקבל תשובה, אפילו לא בסוף ההצגה. כבר מהסצינות הראשונות ברור שיש חשדנות רבה מצידה של אן. היא בטוחה שפייר מנהל רומן ובוגד בה עם נשים צעירות. היא תוהה אם הכנסים המקצועיים אליהם הוא נוסע, אכן אמיתיים. אם הפגישות הארוכות עד השעות המאוחרות, אכן קורות.

המחזאי פלוריאן זלר נוגע ומאיר ובלי רחמים נושאים שהם גם "רגילים" וגם לא פשוטים – גבולות, יתרונות וחסרונות של מערכת יחסים ארוכת שנים. אהבה, חברות ותמיכה במבחנים של החיים.
על קנאה וחשדנות על רקע פערים שהולכים וגדלים בין בני זוג ותיקים.
מערכות היחסים בין אם וילדיה – אהבה שונה או שווה, העדפה ואפלייה, הקושי לוותר ולשחרר את הילדים שבגרו. תחושת בילבול בין ילד לאהוב, על הצורך של האם שהילד יקח על עצמו תפקיד לא לו.
מעורבות לעומת התערבות של הורים במערכות יחסים של ילדיהם הבוגרים עם בני/בנות הזוג.
התפקידים הנשיים המסורתיים והחדשים – אלו שהאישה לקחה על עצמה ואיבדה עם הזמן, אלו שהם "מסורתיים". השינויים שקורים בתפקידים האלה והיכולת להסתגל אליהם. כולל מה קורה למי שלא מצליחה. הצורך למצוא עניין, תחביב ומשמעות כשהילדים שהיו כל עולמה של אמם, עוזבים את הקן.
משבר אמצע החיים ואיך הוא מתבטא אצל גברים ונשים.

צילם: ישעיה פיינברג
צילם: ישעיה פיינברג

מציאות, הזיה, זה כבר היה?

המעברים בין הסצינות, בין התמונות השונות בהצגה הזכירו לי שילוב בקונספטים של הסרטים "לקום אתמול בבוקר" ו"דלתות מסתובבות". לקח לי זמן להבין שיש חזרתיות של התמונות בגרסאות שונות. חלק מהשינויים בסצינות גדולים, משמעותיים ובולטים ובחלק אחר מינוריים. בחלק מהן ברור מה המציאות ומה הזיה של אן ובחלק אחר נשארתי עם תהיות.
בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוחה שאני מבינה מה קורה על הבמה – ניקולא בבית או לא? פייר בוגד או לא? יש כנס בדיז'ון או לא? שתי הסצינות שהרגשתי בהן בטוחה היו זו הפותחת וזו שסוגרת. כל מה שקרה ביניהן הדהד, עד כדי מועקה בחזה את מה שעובר על דמותה של אן. בילבול, חוסר אונים, יאוש, מציאות שמשתנה, אי הבנה של המציאות, גבול שמטשטש בין מציאות להזיה בין שפיות לאי שפיות.

צילם: ישעיה פיינברג
צילם: ישעיה פיינברג

קיבלתי את ההפי אנד שרציתי?

האם קיבלתי את ההפי אנד שאני אוהבת? התשובה היא לא. וגם כן.
"האם" היא הצגה שלא הייתה לי קלה לעיכול, אבל עם מסרים ומחשבות שאני שמחה שגרמו לי לעצור, לחשוב ושנשארו איתי.
כשיצאתי מאולם נוגה אמרתי לחברתי גלית שעם מה שאני מרגישה, ולא באמת ידעתי להסביר מה אני מרגישה, אני עוד לא מוכנה לחזור הביתה. מזל שהיא הרגישה כמוני, נכנסנו לפאב הסמוך ועל כוס בירה (שלה) וכוס גזוז עשבים (כן, יש דבר כזה. שלי. בכל זאת ציפתה לי נסיעה ארוכה הביתה) ישבנו ודיברנו.
ככל שחשבתי עליה יותר, תמונת הסיום נתנה לי הרגשה של אופטימיות. זוגית, אישית. זהירה אמנם, אבל עדיין אופטימיות.

צילם: ישעיה פיינברג
צילם: ישעיה פיינברג

איך אני מסכמת?

ארבעה שחקנים מוכשרים שעושים חסד לתפקיד שלהם, תפאורה ותאורה שמכניסים את הקהל לתוך סיפור משפחתי ולראשה של אישה במשבר, קטעי מוזיקה דרמטיים ושמלה אחת אדומה ונהדרת. הצגה שמבחינתי היא פתיח להכרות נוספת עם תיאטרון גשר.

אם משהו אחד לפחות ממה שכתבתי מעניין אתכן, נוגע בכן או מדבר אליכן – לכו לראות.
עד לא מזמן חשבתי שאם אני כבר יוצאת לתיאטרון, שיהיה הפי הפי ג'וי ג'וי. אחרי מפגשים מרגשים עם הפקות שמטפלות בנושאים שחשוב להעלות, להשאיר, להזכיר בסדר היום – אני מבינה שהגיע הזמן לשינוי מחשבתי. אצלי.

מה כתוב בתוכניה? מי ומי על המלאכה?

שחקנים:
האם, אן: אפרת בן-צור
האב, פייר: יוסי מרשק
הבן, ניקולא: תמיר גינזבורג
בחורה, אלודי, אחות: רוני עינב

מצרפתית: רועי חן
מאת המחזאי: פלוריאן זלר
בימוי: יבגני אריה
תפאורה: סמיון פסטוך
עריכה מוזיקלית: אפרת בן-צור
תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
עיצוב סאונד: מיכאל וייסבורד
דרמטורג: קטיה ששונסקי

שעה וארבעים דקות שהדהדו שבוע.
*סיקור עבור ובמסגרת פורטל סלונה והבלוג שלי "אשה בפלוס"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליטל ירון - אשה בפלוס

אישה בת 40+ שכבר נוטה יותר לכיוון ה-50. פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות משתדלת להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. מטיילת לבד ועם אחרים, תולעת ספרים, אוהבת מילים וכותבת גם למגירה וגם למסך. מכורה לקפה, קרמשניט ופאי לימון.
עוד עליי>>

פוסטים נוספים בנושא

תגובות ושאלות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן