דמיינו לעצמכם את התסריט הבא:
בוקר קייצי עולה על הישוב הקטן והכפרי שבו היא גרה. היא הולכת לה בנחת לכיוון תיבת הדואר לא מוכנה כלל לקראת העתיד לבוא.
גור הכלכלבים שלה צועד לצידה ורק קול ציפורניו על המדרכה מפר את השקט של היום החדש. היא מגיעה אל תיבת הדואר האדומה, מכניסה את המפתח למקומו ומסובבת. לאט לאט. היא מוציאה את ערימת המכתבים כשלפתע היא מזהה את המעטפה ההיא. היא מוציאה במהירות את הטלפון הנייד מכיסה, מחייגת מספר בידיים רועדות וברגע שהוא עונה היא אומרת בקול מיוסר:
"אוף, מאמי, הגיע לי רישיון הרכב החדש, אני צריכה לקחת את האוטו לטסט"
אוקי, אוקי, זה לא כל כך דרמטי. וכן, אני יודעת שעתידי כסופרת די ברור. ובכל זאת, יש משהו בידיעה שאני צריכה לקחת את האוטו לטסט שמצליח לקלקל לי את מצב הרוח.
כבר גיליתי שלא משנה אם אלך או לא אלך לפני כן למוסך לבדיקה, תמיד יימצא משהו שבגללו הרכב לא יעבור את הטסט "במכה הראשונה".
צילום: רבקה קופלר בעלת הבלוג "אוספת אוצרות"
לפני שבועיים, הבכור התלונן על מעטה האבק שמגן על האוטו וטען "אמא, הגזמת, האוטו ממש ג'יפה" הסברתי לו בסבלנות שזו לא ג'יפה, זו הסוואה. הוא אמנם חייך, אבל לא השתכנע. הנה רעיון איך להעסיק את הילדים באחד הבקרים שעוד נותרו לחופשת הקיץ.
אל תתנו ללכלוך להטעות אתכם, אני מקפידה על תקינות הרכב שלי. בודקת שמן – מים, לוקחת לטיפולים בזמן, בודקת גלגלים. מה שצריך. ולמרות שזמן הטיפול תמיד קרוב לזמן הטסט, תמיד יש משהו שמכשיל. שנה שעברה זו היתה הנורית שמעל למספר. מה היה השנה? תיכף זה יתגלה.
הגעתי למכון הרישוי מרוצה מעצמי שהרכב אחרי טיפול והצמיגים חדשים. באתי שאננה. ומה קורה לשאננים? מסתבר שהם אוכלים אותה. התחלתי את המסלול. בתחנות הראשונות – אין בעיה, אבל אז תקרב במהירות – ה"בור". יש לי רישיון מגיל 19, אני לוקחת את האוטו לטסט מאז שיצאתי מבית הורי בגיל 23 (כשגרתי בבית הורי וכשהייתי סטודנטית אבא שלי ז"ל עשה את זה בשבילי) ועדיין, כל שנה, אבל כל שנה בחלק של "הבור" אני מבקשת מהבחור שעובד בחלק הזה של המסלול להעביר את הרכב שלי מעליו. למה? לא יודעת! מתה מפחד! תסריט אימה שבכשרון רב אצליח ליפול פנימה. עם האוטו.
התור לא זז, חום אימים. עם איך שאני מרגישה עולים בי הרהורים (בהומור!) שאפשר בהחלט לערוך פה תחרות "החולצה הרטובה" ואז נוזפת בעצמי על המחשבה המאוד לא פמיניסטית. כל מה שמתחשק לי זה כוס מים קרים, כי את הבקבוק שלי כבר סיימתי מזמן.
צילום: ליטל ירון
אני מגיעה לחלק האחרון, שוב מבקשת עזרה וגם השנה אני תוהה כמה זמן יקח למישהו לשאול אותי, אם אני כל כך מפחדת למה בעלי לא לוקח את האוטו לטסט. והפעם זה קרה אחרי 17 דקות. אני ממשיכה לשבת ולחכות עד שמי שלפני יתקדם לכיוון הסיום כשאני מסגירה את העובדה שאני מבינה קצת ערבית, מחייכת בהזדהות כשאחד העובדים מסביר למישהו כמה הוא "מת" לקפה. גם הפעם עניין הערבית גורם להרמת גבה ולשאלות המשך. גם הפעם מפתיעה את השואל העובדה שפעם מזמן הייתי מורה לערבית.
התקדמתי, הבחור החביב הסיע את הרכב, סיימתי את המסלול, הלכתי למשרד כדי לגלות שלא עברתי!
על מה ולמה? שיוף פנסים ולוחיות רישוי. מי? מי אמר כיף ולא קיבל?
אז בזכות מכון הרישוי נסעתי להגיד שוב שלום יפה לגדעון בעל המוסך, הכרתי את האיש שמטפל בלוחיות הרישוי וקיבלתי חיוך גדול מזה שהבין שאני מבינה ערבית. בטח היה מבסוט שדיבר רק על קפה.
ולסיכום, מה גיליתי לפני כמה ימים? שאת התענוג הזה שנקרא "מכון רישוי" אני אחווה באוגוסט הבא עם שני רכבים.
ואיך אתם מתמודדים עם התענוג המפוקפק שנקרא "טסט לרכב"?
שלכם,
ליטל ירון, אשה בפלוס.
