מה שקורה זה שכנראה שולי הגהינום קופאים ופעמי משיח מתקרבים, כי מה 28.5.14 יש לנו גור כלבים. קוראים לו מקס, הוא היה בן חודשיים כשאימצנו אותו והוא פשוט חמוד והורס מרוב מתיקות.
לא, לא הפכתי לפתע לחובבת בעלי חיים, אני עדיין לא "חולה" על כלבים וגם לא הפסקתי לפחד מהם. אבל ממש לפחד! פשוט את הכלב שלנו אני אוהבת. לגבי האחרים, לאט לאט.
מי שחבר שלי בפייסבוק ראה ב 25.5.14 את הסטטוס הזה –
בחיים בחיים בחיים לא חשבתי שזה מה שיהיה אצלי בבית. אתמול הפכנו למשפחת אומנה לברווזון בן יום שאמא שלו נדתה אותו. את הלילה הוא שרד. תחזיקו אצבעות, גם בשבילו וגם בשביל הבכור שלי שמטפל בו ונקשר אליו. האם הילדון עושה לי 'הכנה לכלב'? שבוע טוב ונעים כמו פלומה של ברווזון.
צילום shuttestock
מפה הכל התחיל, אחרי שני ברווזונים שלא שרדו אפילו 48 שעות הבכור חווה שני משברים ופעמיים כאב לב. ראינו איך הוא דואג, מטפל, אחראי ומסור ובהחלטה של שנייה ישבנו האישלי ואני לשיחה, הבהרתי עם מה אני מוכנה ויכולה להתמודד, מה התנאים מבחינת הילדים ומה קורה אם לא עומדים בתנאי ההסכם.
הדרישות שלי היו – כלב קטן, עם שיער קצר, לא משיר, אני חייבת להגיע כשבוחרים כלב/גור כדי שארגיש שאני מתחברת ואני חייבת להחליט על השם או לפחות לאשר אותו אם הוא אהוב על שני הילדים. אז בהתחלה האישלי הציע שפשוט ניקח את החתול הקרח, אבל המחשבה להתקל בו בלילה בדרך לשירותים הפחידה מדי, ויתרתי על ההצעה הנדיבה.
צילום: shutterstock
כמו שיש מכוניות שמאיצות מ-0 ל-100, ככה אני הסכמתי להאיץ מברווזון לכלבלב. כל מי שמכיר אותי, היה בטוח שאני עובדת עליו. ש"אין מצב שלקחת כלב". אז הנה, יש מצב ואימצנו.
אז לראשונה ב 38 שנותיי כלבלב קטן הפך לחלק מהמשפחה שלי ובזכותו למדתי, אני לומדת ועוד בטח אלמד. הנה מה שלמדתי בינתיים: 1. לקפל את כיסויי הספות. 2. לא להשאיר מתקן כביסה בתוך הבית בהישג כפות של כלבלב שובב. 3. לא להשאיר את דלת הארון של פח האשפה פתוחה. 4. לא להשאיר את המדיח פתוח. 5. מפה עם גדילים זה לא מתאים. 5. נעליים לארון, מיד ותמיד אין יותר להשאיר מתחת לשולחן בסלון. 6. להצמיד את ארונית הטלביזיה לקיר כי מסתבר שחוטים זה ממש אטרקציה. 7. לדבר לכלבלב שיושב לידי כשאני חותכת סלט זה לגמרי הגיוני, בדיוק כמו להתייעץ איתו כשאני מתלבטת לגבי ניסוח בטקסט שאני כותבת. 8. עבודה בבית קפה הפכה להיות פחות אטרקטיבית, כשאני יודעת שמקס נשאר לבד בבית. 9. כמה שחשבתי שגור קטן זה הרבה עבודה, זה עוד יותר ממה שחשבתי ואין ספק שטוב שהכנתי את עצמי נפשית. 10. גם בנוגע לחובות של הילדים לגבי הגור אני חייבת להיות עקבית ולא לוותר, בסוף הם מפסיקים לקטר על כמות הפיפי שהוא עושה. 11. זה ממש ממש קל לאהוב גור חמוד.
ויש גם קשר לפן המקצועי שלי. תהיתי אם להיות מדריכה להתפתחות תינוקות ויועצת שינה זה יתרון. אז מסתבר שכן ומסתבר שיש אפילו מי שמקשיב לי לפעמים. הנה סטטוס נוסף מהפרופיל של בפייסבוק כהוכחה
האישלי רוצה להרגיל את הגור לזה שיש לו מקום משלו לישון ושהוא יכול ללכת אליו להודיע לכולם מסביב 'אני פה עכשיו באמ'שלכם תנו לי שקט'. בקיצור, הוא בא אלי אתמול ואמר לי 'תקשיבי! עשיתי מה שאת מסבירה להורים עם תינוק שלא ירדם רק על הידיים. כשראיתי שהוא עומד להרדם הרמתי אותו מהרצפה, החזקתי אותו קרוב לגוף, הנחתי אותו על הכרית שלו, ליטפתי אותו עד שהניח ראש כשעצם עיניים, השארתי עוד קצת את היד עליו, הרמתי אותה והתרחקתי. הוא נשאר לישון במקום שלו. ואללה, זה עובד'. אז אמנם זה דומה ולא בדיוק, אבל הי, העיקר שזה עובד.
אז יש למשפחת ירון בן משפחה חדש ונוסף, הוא הולך על 4 והוא מקסים, חמוד ומתוק.
האם זה מתאים לכל אחד – לא בטוחה, תלוי בשלב בחיים, בגיל הילדים. האם הפכתי למטיפה לטובת אימוץ כלבים – ממש לא, אני גם לא משדלת ללטף או מתעקשת שכולם סביבי יסכימו איתי שהוא הגור הכי חמוד בעולם. האם למשפחה שלי זה עשה טוב – בהחלט כן!
הזדמנות מצויינת להודות לשמוליק, הבעלים של חוות עמק איילון (כן, נסענו עד מבוא חורון לקחת את מקס) על ההדרכה הראשונה אחרי שלקחנו את מקס, על הליווי הטלפוני ועל מענה לשאלות. הכלביה נקיה, מרווחת, מתוחזקת. שמוליק נעים, מקצועי וסופר סבלני. ענה על שאלות והיות לנו מליון בערך. היינו רק בכלביה, אבל אנחנו בטוח נחזור לחוות כדי להנות ממה שיש לה להציע, תציצו כאן באתר. זה שווה.
רוצים לשתף על הכלב שלכם? על ההתלבטות שלכם? מוזמנים להגיב.
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
