צילום SHUTTERSTOCK
השנה לפני חופשת הפסח החלטתי שאני שמה דגש בנקיונות על חדרי הילדים, אבל לא לבד.
כל ילד בחדרו, עם עזרה או בלי עזרה לבחירתו יסדר את ארון הבגדים, את הספריה, ינקה אבק גם במקומות שלא ראו סמרטוט זמן רב מדי. ולקינוח מסדרים את הכוננית המשותפת שמכילה בצפיפות מופלאה ספרים, משחקי קופסה, חומרי יצירה ואומנות. בקיצור, מכל טוב.
לשמחתי – הצליח לי. אמנם לקח כפול זמן ממה שחשבתי, אבל זה ממש לא משנה. כל אחד לקח אחריות על החדר שלו. ברכבת של שני ילדים הם הלכו מספר פעמים לא מבוטל לפינת המיחזור ושפכו למיכלים כמויות של ניירת, קרטונים ו"על הדרך" גם בקבוקי פלסטיק. אין לי מושג איך שני ילדים הצליחו לצבור כזאת כמות של ניירת.
בנוסף ההענות לבקשותי לקפל כביסה, להעביר מהמכונה למייבש, לפנות מדיח ולפנות את השיש מהכלים הנקיים – הייתה במינימיום קיטור. רשמתי לעצמי הישג.
רושמת לעצמי לשנה הבאה – להכין את שניהם מראש, ליידע מה הפרוייקטים ולתת להם לבחור באיזה יום הם רוצים לעשות מה. שנה הבאה מי יודע, אולי מישהו מהם כבר יידע לגהץ ואז בכלל, יהיה לי קל.
וכמובן ששום דבר לא מושלם היו ריבים ביניהם, היו ויכוחים איתי, ריבים, ויכוחים וקיטורים ברמות שונות הם לא דברים שלא קיימים פה בבית,
אחד כזה היה עם הילדונת בת ה9 (אוטוטו) ולכן על צעירת הבית נאסר לשחק במחשב
(יש מעשים שזוהי התוצאה הישירה שלהם טאף לאב…)
אחיה מצא 'דרך עוקפת אמא' ובאקט אחאי נדיר לימים האחרונים, הזמין אותה לשבת לידו כשהוא משחק.
מהחדר שלו עלו קולות צחוק ושיחה אז ברור שהיא נשארה שם. מה גם ששניהם היו היום יופי של פלוגה
מסייעת בסידור הבית. אז עזבתי. לפעמים גם זה צריך.
שיהיה לכולנו חג שמח,
אביבי ופורח.
מלא במשפחתיות ואהבה.
שלכם,
ליטל ירון – אשה בפלוס
