שביזות יום א' זה משהו נדיר אצלי. שמתי לב שמאז שאני עצמאית, בשני גלגולי העצמאות שלי, זה משהו שונה מאוד מהימים כשכירה – התופעה הזאת לא קיימת.
ובכל זאת הבוקר התחיל לא משהו, וזה בלשון המעטה.
כבר אתמול בלילה כשעברתי שוב על רשימות ה- TO DO שלי ועל כל מה שמופיע לי ביומן, עלתה פתאום מועקה.
עם חשש גדול שלא אצליח לנהל ולהספיק את כל מה שאני צריכה להספיק ולעשות השבוע.
זה לא שלא ידעתי מה מצפה לי, אבל כשזה בטבלה מול העיניים פתאום מאוד ברור שצפוי שבוע עמוס.
שבוע מהסוג שאני יודעת שאשן בו ממש מעט ושאני מחכה ליום חמישי רק כדי לדעת שהצלחתי לעמוד במשימות שיש לי. או לפחות ברובן. או לפחות באלו שממש דחופות.
התיישבתי לעבוד כבר בסביבות השעה 06:00. זה ממש לא משהו נדיר, שעות הבוקר המאוד מוקדמות הן ה-שעות שלי. יש שקט בבית ובראש, הכל רגוע.
התלבטתי ארוכות ביני לביני, שזו כבר בעיה. ויכוח עם עצמי זה משהו די ארוך. חשבתי לבטל את שיעור הפילאטיס ולהמשיך לעבוד.
בשבועות האחרונים סיגלתי לי הרגל נעים במיוחד, מייד אחרי שיעור הפילאטיס אני מתפנקת בקפה רגוע, עם עצמי במסעדה שממוקמת קומה מתחת לסטודיו. גם על הקפה וחצי השעה של לקחת אוויר כמעט ויתרתי.
ברגע האחרון לבשתי את הטרנינג האהוב עליי, לקחתי את גרבי הבייגלה שלי ומיהרתי לצאת מהבית. מי שמכירה את הדרכים בתוך מושבי לב השרון יודעת שאין שום סיכוי לנסוע מהר. גם אם הצלחתן לצאת אחרי נחיל האוטובוסים של הסעות התלמידים – הכבישים הצרים, שורת באמפרים ארוכה וטרקטור, משאית או סבתא חביבה על קלנועית יאטו את הקצב האיטי ממילא.
מה באמת זה אומר? שהגעתי לשיעור שלי בשעה 7:30 באיחור של דקה. לא אופייני לי בכלל.
החלטתי להגיע לשיעור קודם כל מתוך המחשבה של לא להזניח את הגב. תוך כדי נהיגה ועם קובי אפללו בפלייליסט הבנתי שזה גם כדי לתת לראש זמן שקט ולתת מרחב ומרווח נשימה. יש לנו נטייה לוותר על דברים שנוגעים לנו.
הרי אם זה קשור לילדים אנחנו מייד מפנות את הכל.
הכי קל לוותר על עצמי, נכון? אז זהו שלא.
לא ויתרתי על הפילאטיס ועל 25 דקות של קפה עם עצמי. ניצלתי את הלבד כדי לארגן את רשימת ה-TO DO להיום כולל סדרי עדיפויות. ישבתי עם המחברת ואחרי שסיימתי לעשות סדר על הדף שעשה סדר בראש, גללתי את הפיד בפייסבוק.
ואז קפצו תמונות שלי ששיתפה שרית מפתיחת התערוכה 'הצבעים שמחוץ לקופסא'.
הסתכלתי על עצמי בביקורתיות נוראית. נו, מה חדש בזה?
ואז קלטתי. האישה בתמונה נראית רגועה. במקום הנכון. עם חיוך קטן ואמיתי.
אהבתי את מה שקלטה מיה בעדשת המצלמה שלה. שוב היא הצליחה להוציא אותי טוב בעיני עצמי.
כבר לא משנה לי באיזה צבע ייצבע לי השבוע, לא משנה כמה אני בלחץ עכשיו.
אני מרוצה ממה שיש לי. ודואגת להיות בהודיה גדולה לאלוהימה.
ורק למקרה ונגד עין הרע כמו שאומרים אצלנו בעדה, רומנייה מיינד יו… טפו טפו טפו וחמסה חמסה.
מלווה בתנועת יד וקצת גלגול עיניים.
להגיד שהיום עבר לי מהמם ובלי בעיות? ברור שלא, אבל בחרתי להתמקד במה שהיה חיובי. במה שיש ולא על מה שאין. על מה שהצלחתי והספקתי, טוב הבנתן לאן אני הולכת…
לא הכל מושלם. לא בפייסבוק ובודאי שלא בחיים. השאלה איך אנחנו מסתכלות על אי השלמות הזאת.
המשך שבוע דבש, סילאן וגם פרחים
ליטל
שומרות לי על הגב, רביטל וטלי מסטודיו רביטלי'ס
כבר יודעים איך אני אוהבת את הקפה שלי במסעדת ROCK&STEIN
שניהם בפרדסיה.
*********************************************************
צילמה אותי: מיה קידר
שאר התמונות, שלי. אם בא לכן להציץ לי באינסטוש זה כאן
