כל מה שתקראו ותראו מהשורה הבאה ואילך = מבחינתי, אומץ.
מכירים את אלו שאין להם בעיה להצטלם? מכירים את אלו שנהנים ואוהבים להצטלם, באופן כללי ובפרט בסלפי? זו אולי נשמעת כמו התחלה של בדיחה בסטנד – אפ, אבל זה לא.
אז, מכירים כאלו? אני לא נמנית על הקבוצה הזו. בערך מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי יחסי שנאה-שנאה עם המצלמה. יש שנים בחיי שיש לי מהן מעט תמונות, יש כאלו שבכלל לא.
לא מזמן בני הבכור הגיש את "עבודת השורשים" שלו. הוא בקש מאמי למצוא תמונות שלי שהייתי צעירה, מעט מאוד מאלו נמצאו. אולי זה היה ה"גשר" בשיניים, אולי המשקפיים. ברוב התמונות אני לא מחייכת, בכל התמונות די ברור שאני לא רוצה להיות שם.
העניין הזה של לא להיות מול המצלמה לא עבר, גם אחרי שירד ה"גשר" מהשיניים, גם אחרי שהייתי מרוצה ממסגרת המשקפיים, כם אחרי שהייתי מרוצה במידה סבירה מהתספורת והתסרוקת שנאתי להצטלם.
יכול להיות שזו בעיית בטחון עצמי שליוותה אותי מגיל ההתבגרות, יכול להיות שזה עניין דימוי הגוף הבעייתי (ותודה לכל ה"חבר'ה" שדאגו להשוות בין הבנות בקבוצת השחייה בנושא גודל הציצים). גם שנים אחרי, כשאני במקום אחר לגמרי – זה צף, זה עולה וזה מחזיר את תחושת החמיצות. זאת שהיתה בפה, אבל יותר זו שהייתה במעמקי הבטן, ובלב גם.
היום, בדיעבד, אני מצטערת שאין לי מזכרות מצולמות. למשל הייתי יכולה להראות לאישלי שפעם הייתי מידה 36 במכנסיים, שכשהייתי שחיינית היו לי "קוביות" בבטן, שכשהתגייסתי לצבא שקלתי 48-49 ק"ג ולא! לא נראיתי כמו שלד!. חבל שאין לי תמונות מהתקופה ששחיתי "חד סנפיר", שרצתי ריצות שדה, שרקדתי ריקודי עם. חבל שברחתי מהמצלמה בטיולים שנתיים ובמסיבות, באירועים ובחתונות של חברות.
משהו כנראה באמת קורה באזור גיל ה 40. בשנה ומשהו האחרונות אני מנסה לשנות, לתעד. לא רק את הילדים, המשפחה, אירועים. אני מנסה להכניס גם את עצמי למסגרת, לתמונות.
הנה, זאת אני, בתמונה שבעבר הייתי רואה כמביכה – היום אני מפרסמת אותה בפייסבוק. ככה נתפסתי בעדשת המצלמה של דותן גור אריה בקורס "הפרלמנט" לבלוגריות.
אולי משהו טוב שיצא לי מהפייסבוק (חוץ מלחדש קשרים מהעבר ולמצוא חברות חדשות גם מחוץ לעולם הוירטואלי) זה ה"סלפי". אמנם בספירה מהירה אחוז ה"סלפי" שלי קטנטן לעומת הצילומים האחרים, אבל אני מנסה. מנסה שלא יפריעו לי הקמטוטים מסביב לעיניים, הפיגמנטציה שנשארה מזכרת משני ההריונות, הסנטר הכפול שהוא כל כך גנטי, שכמה שלא ארזה הוא תמיד ישאר שם, העובדה שתמיד איכשהו בצילומי "סלפי" אני קצת פוזלת ושלא לדבר שבצילומים האלו תמיד מתגלות במלוא הדרן כל השערות הלבנות (מי אמר גנטיקה צובעת מגיח 18 שער לבן ולא קיבל?)
אז אני מאתגרת את עצמי, מבינה שבעידן הרשתות החברתיות והתמונות שמביעות יותר ממילים יש לתמונות תפקיד חשוב. לטוב, בעיקר לטוב.
אני מכריחה, מחייכת, הופכת את המצלמה בטלפון ולוחצת. ואז יחסית מהר, לפני שאתחרט, משחררת את התמונה לרחבי הפייסבוק, האינסטגרם או לאישלי בהודעת ווטסאפ.
כמה דברים שגיליתי על עצמי ב"סלפי" –
קל לי יותר להצטלם עם הילדים
עם הילדה שלי באירוע השקת אתר 2Bdaddy ב"קיפצובה"
עם הילדים בחתונה של בן דודי
קל להצטלם כשהתמונות נשלחות בווטסאפ לאישלי לקבל חוות דעת
קל להצטלם למטרה חשובה, למשל לגיוס כספים לעמותת "חיבוק ראשון"
כן, בהתחלה היה לי קשה גם לצלם וגם לחייך
ואז עשיתי פן וכנראה זה שחרר את שרירי הלחיים לחיוך
שלא לדבר על סלפי עם גור הזקונים שלי, קבלו את מקס בהופעת אורח
הסלפי הצידי גם עוזר להשתחרר מול המצלמה
פה הכרזתי קבל עם ופייסבוק שבגיל 39 השלמתי עם הפרופיל שלי
הכי קשה – סלפי שקשור לאירוע אישי
יום הולדת 39
חוזרת הביתה אחרי שבועיים בחו"ל
היום אני יותר סלחנית כלפי עצמי, בגיל כמעט 40 אני קצת מצטערת על כל השנים של המבוכה, הבושה, השיפוטיות העצמית. אי אפשר לחזור לאחור, אז אני מסתכלת קדימה ומפרסמת תמונה נוספת שפעם הייתי גונזת.
שוב תודה לדותן גור אריה שתפס מבט אופייני
אני מסיימת מהר את הפוסט האישי ביותר ועם הכי הרבה תמונות שלי כדי לא לאבד את האומץ וללחוץ על כפתור "פירסום".
אז תהיו טובים לעצמכם, אל תתחבאו מהמצלמה או מאחוריה.
שלכם,
לטל ירון – אשה בפלוס
