ליטל
יום ראשון בשבוע. יום של התחלות – שבוע חדש, חודש חדש והתחלה חדשה ומרגשת. היום הבכור שלי מתחיל לימודי מכינה בת חודש, לפני שהוא מתחיל לימודי הנדסאים. מסלול לימודים המשותף למכללת אורט כפר סבא ולחיל האויר.
רגע לפני שהוא יצא מהבית, הלך ברגל לתחנה מחוץ למושב, עלה על אוטובוס אחד ואז על השני ואז הלך עוד קצת ברגל והגיע לאורט כפר סבא, עצרתי אותו לתמונת טרום שנת לימודים.
הוא בקושי סיים את הבגרויות, הודות לקורונה ולתלמידה שהתבררה כחולה מאומתת בכיתת הבגרות באנגלית, הבכור שלי היה בבידוד. מה שאומר שהוא פספס את המועד המקורי של בחינת הבגרות האחרונה, בתנ"ך.
בקושי סיים וכבר התחיל את המכינה שקודמת ללימודי ההנדסאים.
דקה או שתיים לפני שהוא יצא מהבית, שכנעתי אותו בדיבור מהיר וגם קצת מתחנן ומתחנף להצטלם. טוב, הרבה מתחנף :]
וככה נשמע, פחות או יותר, דו השיח בינינו הבוקר:
אמא, אני יוצא. ביי.
מה ביי? מה? אין מצב בלי סלפי.
חייבים. רק אחד. שנשלח לאבא ולסבתות.
אמא! נו! אם אני מפספס אוטובוס אחד,
אני מפספס את השני ומאחר למכללה בגללך.
זריז! בחיי! אני אפילו לא מחליפה את הבגדים מההליכה.
נצטלם ככה, כמו שאנחנו, בכניסה לחדר.
נו, צילום אחד, בלי העמדות, בלי פוזות, בלי שאני אבקש שיראו בתמונה שאתה גדול. וחתיך. ושיראו גם את התיק שיבינו שזה היום הראשון ללימודים.
נו… פליייז.
טוב, אחת. וזהו. ויצאתי.
טוב.
אני מצלמת, הוא עושה פרצוף.
אני מתעצבנת עליו (קצת, בקטנה ולא באמת). אומרת לו שהוא הבטיח.
אז עוד אחת.
הוא מסכים, אבל עושה פרצוף רציני. מדי.
לוקחת מה שיש.
חיבוק, נשיקה. ורק עוד אחת. נשיקה, לא תמונה.
אני צועקת אחריו: בהצלחה, ותכנס ברגל ימין, ומסיכה ספייר יש לך?
את הסוף הוא כבר לא שמע.
יצא.
צריך להספיק להגיע בשני אוטובוסים למכללה.
בהצלחה אהוב לבי,
ושלום כיתה י"ג!
והכל התחיל בכלל כי כשביקשתי ממנו להעלות את התמונה שלנו
בסטורי של אינסטגרם,הוא הסכים. שם כתבתי כך על גבי התמונה:
בלי פילטרים,
בלי ליישר קמט,
בלי להבהיר פיגמנטציה,
בלי לטשטש את
השקיות מתחת לעיניים.
רק 2 טייקים,
אחד עם 'פרצוף'
ואחד 'נורמלי'
עם שרואים את הגיל,
עם היצירה הראשונה,
עם הבכור
שאוטוטו סוגר 18
קייצים על הכדור,
עם האהבה והפרפורים
שיש לי הבוקר בלב,
עם הבלגן מסביב,
עם התאורה הגרועה.
מזכרת.
As is
שלום כיתה י"ג!
רוצים לקרוא על הבגרות במתמטיקה, לקבל טיפים איך לעבור אותה בפחות לחץ? מוזמנים לפה