זוכרות את הנופלים – כשהבת שלי הדליקה נר לזכרם של שניים מתלמידי שנפלו

ערב יום הזיכרון שנת 2020. והימים ימי קורונה.
ביום ראשון ה-26.04.20 הפך דף הפייסבוק האישי שלי לדף זיכרון. אני לא מצליחה להזכר מתי התחלתי עם העניין הזה. של לא לכתוב שום דבר בפייסבוק מכניסת ערב יום הזיכרון ועד יום העצמאות. לפעמים גם ביום העצמאות עצמו אני מרגישה שאין לי משהו מספיק חשוב להגיד ומשאירה אותם מסתכלים אליי מהדף. תלמידים, אח של תלמיד, בוגרת בית הספר, בן של מורה מבית הספר ומורה-קולגה שהערצתי ושליותה אותי בשנותיי הראשונות כמורה. לכולם מדליקה נר וירטואלי לזכרם באתר יזכור של משרד הבטחון.

הנר הראשון הוא נר כללי. בשם אבי, אפרים קרן ז"ל. אני מדליקה נר לזכרם של חבריו שנפלו במלחמת יום הכיפורים. אחר כך מקבל כל נר שם פרטי. וגם תמונה.

חברה בחיים האמיתיים וגם בפייסבוק כתבה לי שלא הבינה מאיפה אני מכירה כל כך הרבה הרוגים שהדלקתי להם נר זיכרון אינטרנטי. עניתי לה שבאמת לא כתבתי, עד שהילדה הדליקה נרות זיכרון. שזה יום שהפך קשה יותר, מאז שנפל הילד הראשון שלימדתי.
יום הזיכרון תמיד היה קשה. אווירה כבדה ושקט שררו בבית, הזיכרונות של אבא מהחברים שנפלו, שנפצעו, שחזרו חסרים בגוף ובנפש.
עוד כתבתי לה שמערב יום הזיכרון ועד מוצאי יום העצמאות אני בעיקר קוראת את המילים שכותבות אחרות. קשה לי לדבר או לכתוב את המילים שלי. אני משאירה את הפינה שלי ברשת רק לזכור ולהזכיר. לא יכולה משהו אחר.

למה בכל זאת כתבתי קצת יותר השנה? בגלל המצב המוזר שבו אנחנו חיים כבר מחודש מרץ, ימי קורונה. הרגשתי צורך שזה יהיה על הקיר הפייסבוקי ויעלה כזיכרון בשנים הבאות. כשכבר נוכל לחזור ולפקוד את בתי העלמין, לבקר ולכבד את הנופלים במקום מנוחתם.

הסיבה העיקרית היא השתתפות הכיתה של בתי הצעירה (בת 15, תלמידת כיתה ט' בקרית החינוך דרור) במיזם "אמץ נופל". הרעיון היה של המחנכת מיכל חזן, והיא התאימה את ההשתתפות בו לגיל של תלמידיה וגם לאורח החיים של רובם.
התלמידים התבקשו להכנס לאתר ולהזין את פרטיהם. אחרי שהם מקבלים שם של נופל או נופלת, לקרוא את סיפור חייהם ולהדליק נר לזכרם.
המיזם הזה של האיחוד הלאומי מרגש וחשוב. חיבור של הנוער ליום הזיכרון, להסטוריה של המדינה ולמי שמסרו את חייהם למענה ולמעננו. חיבור דרך סיפורים אישיים. להכיר את הסיפור מאחורי השם.

כשהמתבגרת סיפרה שהכיתה לוקחת חלק במיזם, בדקנו מה המשמעות ומה זה אומר מבחינתה. השיחה הובילה אותי לספר על התלמידים שלי שנפלו. לשתף בקטעים מצחיקים ומעשי קונדס שהם עשו, מי שאל שאלות חכמות ששלחו אותי לבדוק מידע בספרים ובמקורות אחרים, לשתף שאני עדיין רואה בעיני רוחי איפה הם ישבו בכיתה ואיפה הם נהגו לשבת בהפסקות. עם מי הם הסתובבו, באלו מגמות הם למדו ומי וויתר לי על המקום שלו בתור לקיוסק של איתן ואילנה. סיפרתי מה אני זוכרת מהם, מה לקחתי מהם וממשיך ללוות אותי הלאה. עכשיו כשאני כבר לא מורה והם כבר אינם.

תוך כדי שיחה שאלתי אותה, אם היא רוצה לקרוא על מישהו מהם.
בסופו של דבר היא הדליקה נר לזכרם של שניים מתלמידי.
מחווה מרגשת שהשאירה אותי בדמעות ובגרון חנוק.

יהיה זכרם וזכר הנופלים כולם, ברוך.
זוכרים, מזכירים ומספרים. גם לדור הבא, גם למי שלא הכיר.

וכך זה נראה באתר המיזם

תודה.
כל הנופלים והנופלות
במערכות ישראל ופעולות האיבה אומצו.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, מרץ 2020.
ציון מוזר ושונה כל כך, במציאות מוזרה ושונה כל כך.

תגובות